עורמת הדמוקרטיה

על פניה, "קול העם" היא הברקה. כמו "במבה" אדומה, כמו מתיחת הפנים (השניה!) שעברה הפרה של "עלית" והשוקולד. כמו "אסם", כמו "עלית", גם אנשי ערוץ "בריזה" בלוויין החליטו לקחת נוסחה ישראלית מנצחת ומוכחת ולהציגה לקהל בכוונה שזה יוותר משתאה, "איך לא חשבו על זה קודם? זה הרי היה מונח לנו כל הזמן מתחת לפנס תאורת חירום". וכי מה יותר אותנטי בימים אלה של היפרדות חד צדדית בין נבחרי הציבור לבוחריהם, מאשר לתת במה – ועוד בתקשורת! ועוד הלוויינית! – פתחון פה ל"עם", שהוא והוא בלבד יכריע בסוגיות בוערות, והכל במתכונת של שעשועון בעל חוקים קבועים, מנחה מוכר ואהוב, "עממי", ותאורה בוהקת, לא כדי לסמא את העיניים, נהפוך הוא – כדי לגרש את החושך הגדול.

ואמנם, דידי הררי – בחליפת אילן שושן – מנחה דיון בסוגיה "מה לעשות עם הערפאת הזה?" (דגש על "הזה") ולשלושת המתמודדים, שהם למעשה דוברים "המייצגים שלוש דעות שונות" (מה דינה של הדעה הרביעית? מדוע קולה נפקד?), הלכי רוח ב"עם", נדרשות שלושים שניות, חצי דקה בלבד לכל אחד, על מנת לפרק לגורמים את האפשרויות - "לחסל" (את ערפאת), "לגרש" (שוב, אותו ערפאת) או שמא לפתוח במשא ומתן מיידי, תכף ומיד. והעם יושבים באולפן ושומעים את הקולות ורואים את המראות ואוי לה לתמונה, שכן בתמונה של הקהל נגלה ילד ישן על ברכי אמו, משועמם, מפוהק, אפשר מיואש מחוסר התוחלת באפשרות פתרון לסוגיה מה עושים עם הערפאת "הזה".

וברקע, יושבים איריס מזרחי ואורי אורבך ואנשי פאנל מתחלפים, שגם הם "העם" וגם הם "אנחנו", אלא שהם "עיתונאים", "סמנכ"לים", "סופרים" ולשונם חדה ומושחזת יותר, ודעתם מנומקת ומנוסחת כהלכה ולראשם אינו מוצמד אקדח הסטופר, שכן לאנשים הטובים הללו היושבים בקרבנו יש להותיר זמן – ככל שיידרש – על מנת לשזור את מחרוזות הפנינים הממוחזרות שלהם והלעוסות לעייפה, בעוד העם צריך להסתער (בסיבוב הראשון) על תשעים שניות קולקטיביות, על מנת להציג טיעון כה מוחץ, כה בלתי הפיך, עד שלא תהיה ברירה לפרלמנט מאה העשרים, אלא להשתכנע ולשלוח אותם מחויכים בחזרה אל מאחורי הקלעים, שמה עוזרות ההפקה מפרגנות והסנדביצ'ים מעולים, והחדשות מראות את הערפאת "הזה" עדיין בשלו, למרות שהוחלט לגרשו או לחסלו או השד יודע מה, הכל לפי רצונו של "העם".

ובתוכנית אחרת, הפעם ג'קי לוי, העיתונאי וכובע הברט, מנסה להכריע, בעזרת שלושת המתמודדים והפלרמנט, האם ישראל שייכת לאירופה או שמא למזרח התיכון ויש אחד – שנלחץ מאוד מנפנופיו של ג'קי ואיבד את כושר הדיבור – שטוען שאנחנו גם אירופה וגם המזרח התיכון, שהרי יש אצלנו גם תימניאדה וגם פסטיבל המחול בכרמיאל, או פסטיבל היין ביקבי ראשל"צ, אינני זוכר, ועל כל פנים, לא השתכנעתי מדברי אף אחד וגם לא נהניתי מהאתנחתא האמנותית שקפצה על הצופים בדמות שלושה זוגות מפזזים לצלילי MOON RIVER, באיזה טנגו איטי, מחויטים כאילו התאמנו להעלאה מחדש של "הם יורים גם בסוסים", ועל כל פנים, כאן זה לא אירופה, אפילו לא המזרח התיכון, אפילו ש"בריזה" היא רוח שרק לבנטינים מסוגלים ליהנות ממנה.

ואמנם, "העם" אינו "עם" באמת והפרלמנט אינו אלא אוסף צופים שנתאספו ובאו לפי איזה חתך אקראי כמוס ואין הם אפילו מדגם סטטיסטי מופרך מעיקרו, אלא חבורה שמחרה "אמן" אחרי מנטרות סטיקרים ותוכניות מאזינים סדוקות מרוב שימוש, או לחלופין נדה בראשה בעגמומיות, שבוזה גם היא מרוח הנכאים שקפצה על "המדינה" ועל "העם" האמיתי, זה שנלחם, ומשלם מיסים, ואינו מקבל פתחון פה בטלוויזיה, אלא אם נפצע בפיגוע, או נאנס, או הוכה באכזריות, או נעשק, נרמס ונבזז על ידי נבחריו, במסווה של "דמוקרטיה" שהיא-היא קולו האמיתי של "העם", המצביע ברגליים, הן באולפנים של "בריזה" והן בקלפיות ושואל בקול רפה, אך ברור, "לאן, לעזאזל, הולכת המדינה הזאת?" וג'קי לוי מעביר את רשות הדיבור לאורי אורבך, כדי שיסביר.


* התוכנית משודרת בימים א'-ה' בשעה 20:30 בערוץ בריזה