ערוץ "בריזה" ממשיך במשימתו האידיאולוגית הגאה לתת פתחון פה לציבורים ישראלים שבדרך כלל לא זוכים לחשיפה תקשורתית משמעותית. אם ברצועת השידור "הישראלים החדשים" המצלמה הופנתה לנציגים ממגזרים שונים שאינם חלק מהקונצנזוס האשכנזי השולט בתקשורת להלן מזרחיים, תושבי הדרום, ש"סניקים ומתנחלים הרי שהתוכנית הדוקומנטרית החדשה של הערוץ, "הבלוק", מופנית לצורת דיור מקופחת אף היא מבחינת הנוכחות התקשורתית שלה, הבלוק. אם לצטט מהצהרת הכוונות של יוצרי התכנית: "הגיע הזמן ש'אני מהבלוק' יהיה שווה ערך מבחינת העוצמה המקופלת בתוכו ל'אני מהקיבוץ'". ומי גר בבלוק, אתם שואלים? הפלא ופלא מזרחיים, רוסים, אתיופים, ש"סניקים. אתם כבר מכירים אותם, החבר'ה המקופחים. מבחינת קבוצות האוכלוסיה הזוכות לטיפול בשתי התוכניות הללו ישנה חפיפה מסוימת, אך הטקטיקה ב"הבלוק" היא טקטיקה שונה לחלוטין. הפעם לא מדובר בדיוני טעם עם אינטלקטואלים ייצוגיים מהמגזרים המקופחים, אלא הצצה לתוך חיי היומיום הפרטיים של האנשים הפשוטים המאכלסים את המגזרים הללו, עד לרמה של היכרות אינטימית של ממש.
"הבלוק" הוא אכן, כפי שהוא מגדיר את עצמו, מסמך סוציולוגי-פוליטי-אישי על צורת החיים הנפוצה ביותר בישראל וניסיון הגדרה של תרבות שלמה בעלת הווי ייחודי. הווי של כביסה תלויה בחלון, שכנות צועקות מלמטה, ספונג'ה, סורגים וריח של בישולים בחדר המדרגות. במקום מוזיקת הרקע ה"טבעית" למקום (משרית חדד עד רוקו-פופס רוסי) מקבל הבלוק בטוויסט הטלוויזיוני פסקול תמידי של כנסיית השכל, להקה של כאלה ש"יצאו משם" ומצליחים להשרות את הזיכרונות מהבלוק במלנכוליה קיומית סוחפת.
התוצאה היא תוכנית דוקומנטרית מרתקת ועשויה היטב, שמבקרת מדי שבוע בעיר אחרת, בשכונה אחרת, ומתמקדת בבלוק אחד, כשהסיפורים האישיים הקטנים של הדיירים באותו בלוק מאירים על תופעות רחבות יותר. בשלושת הפרקים הראשונים של "הבלוק" מבקר צוות הצילום ברחוב קיבוץ גלויות 13, רובע ב', אשדוד (נתונים: ארבע כניסות, 24 משפחות, 48 מ"ר שטח כל דירה, 13 משפחות מזרחיות, עשר משפחות רוסיות, זוג אחד מעורב), ברחוב שפרינצק 139, צפת (נתונים: 4 כניסות, 24 משפחות, 62 מ"ר שטח כל דירה, בבלוק ארבע משפחות חד-הוריות, בצפת כולה כ-150 משפחות חד הוריות), וברחוב אנילביץ' 34, נווה רמז, חולון (שלוש כניסות, 48 דירות, 65 מ"ר שטח כל דירה, 240 נפשות, שלושה ילדים למשפחה בממוצע).
באשדוד אנחנו פוגשים זקנות מרוקאיות שיושבות על הספסל ומרכלות בגזענות מושרשת על הרוסיות העולות החדשות שמסרבות להשתלב בחברה הישראלית ואפילו לא עושות סדר פסח כמו שצריך, ואת הספרית הרוסיה שהיא שנתיים בארץ וחיה עם חבר ישראלי מובטל שמלמד אותה מה זה לאכול כשר; בצפת אנחנו פוגשים שתי אמהות חד-הוריות, שאחת גוררת את חברתה לקברי צדיקים בעמוקה כדי לבקש ברכה לשידוך; ובחולון כולם מתכוננים לבר-מצווה של הבן באולמי קלאסיק בבת-ים. הסדרה בוחנת את מציאות הבלוק הכלל-ישראלית בחתכים שונים חתך של מזרחיים/רוסיים (אשכנזים כמעט ואין, יש כמה אתיופים), חתך של דתיים/חילוניים, חתך של עולים חדשים/עולים ותיקים, חתך של עובדים/מובטלים. מהבחינה הזאת אפשר לומר שדיירי הבלוק הם קבוצה הטרוגנית ומגוונת, אבל כמובן שזה לא באמת ככה. בפער שבין החריימה לבורשט ובין שכר מינימום לדמי אבטלה מסתתרת מציאות אחת, שבה רב הדימיון על השוני, ולא משנה באיזה רחוב ובאיזו פריפריה מדובר. והרי המסקנות: 1. "מי שחדש אוכל קש" (אם לצטט דיירת בבלוק האשדודי). 2. התחביב העיקרי בבלוק הישראלי הוא עיצוב השיער. 3. גם אם הבלוק הוא באמת אחלה של בלוק וכל השכנים הם על הכיפ-כיפאק, החלום העיקרי של כל דייר בבלוק הוא לעזוב אותו ולעבור למקום אחר
הבלוק, שני, 21:30, בריזה (שידור נוסף בימי שישי ב-20:30)
הרוזנברגים כבר מזמן לא כאן
27.5.2002 / 9:55