את "המבצר האחרון" ראיתי במטוס, ותאמינו לי שמאז ה-11 בספטמבר אין כמו לראות במהלך טיסה סרט כל-אמריקאי סופר-פטריוטי מהסוג שגברים מבוגרים מזילים בו דמעות לנוכח הסימבוליות של הדגל האמריקאי (ומוכנים, כמובן, למות בשבילו). "המבצר האחרון" הוא מלודרמת כלא צבאי, סרט על גברים בשביל גברים (ובחורות שלא מצליחות להירדם בטיסות) בבימויו של רוד לוריא, שעם כל הכבוד לנקודה הישראלית שלו (הוא בנו של הקריקטוריסט רענן לוריא והוא אפילו נולד בארץ), כנראה שהוא חייב הרבה יותר לחינוך האמריקאי בכלל ולעובדה שהוא בוגר ווסט-פוינט בפרט.
ולמרות שגיבור הסרט, הגנרל אירווין (רוברט רדפרד) מתמרד נגד הסמכות של מפקד בית הכלא, קולונל ווינטר (ג'יימס גנדולפיני), זהו סרט פרו-מיליטנטי לחלוטין. הוא לא יוצא נגד הצבא האמריקאי, אלא נגד המיעוט המושחת שיש לעקור אותו משורות הצבא, המיוצג כאן על ידי דמותו הקשוחה של גנדולפיני.
במרכז "המבצר האחרון" עומד הגנרל אירווין (רדפורד) גיבור מלחמה נערץ ועטור מדליות, בוגר וייטנאם, מלחמת המפרץ ובוסניה, שנידון לעשר שנות מאסר בכלא צבאי בשל סירוב פקודה שעלה בחייהם של שמונה מאנשיו. לא מספרים לנו מה היתה הסיבה לסירוב, אבל אחנו מניחים שהיא היתה טובה. הגעתו של אירווין לכלא הצבאי מלווה בגלי הערצה בלתי פוסקים, החל מהכלואים במקום ועד למפקד הכלא, ווינטר. בהתחלה ווינטר נותן לאירווין את כל הכבוד בשל גבורתו, אך ברגע שאירווין הכריזמטי מתחיל להנהיג באופן בלתי פורמלי את שאר הכלואים, מתחיל ווינטר להרגיש מאוים, כשהעובדה שווינטר בעצמו מעולם לא לחם בשדה הקרב רק מגבירה את איבתו כלפי אירווין הגיבור.
מאבק הכוחות המתפתח בין אירווין לווינטר הוא מרכז הסרט. היות וברור פה מי האיש הטוב ומי האיש הרע (גנדולפיני הוא סדיסט חסר תקנה שמתעלל באסיריו ומדי פעם גם רוצח אותם למען יראו וייראו, בעוד שרפורד הוא מלאך בלונדיני מזדקן), הסרט נטול מתח לחלוטין. אין בו שום טוויסט, אין בו הפתעות ואין בו תחכום. "המבצר האחרון" הוא מלחמת הטוב ברע, כשדמותו המרטירית הטהורה של רדפורד מרוככת טיפ-טיפה (הבת שלו באה לבקר בכלא ומאשימה אותו שהוא היה אבא לא טוב) כדי לשמור על אנושיותו.
כדי להביס את קולונל ווינטר הרשע מארגן אירווין מרד בכלא. אם ראיתם סרט מרד-בכלא או מרד-בצבא כלשהו בחיים שלכם, אתם יודעים בדיוק איך הסרט נראה. לוריא, שלא תהיה לכם טעות, לא מוותר על אף קלישאה ז'אנרית קלאסית. העובדה שהמרד הזה לא עוזר לאף אחד ושללא ספק היו דרכים יותר מועילות להיפטר מווינטר זה כבר עניין אחר. או שזה בעצם אותו עניין. הייתכן שאירווין לוקח את התפקיד שלו בתור מושיע יותר מדי רחוק? האם הוא לא מנסה להיות הרואי בכל מחיר? האם זה לא מה שקרה גם כשהוא סירב פקודה? יתכן, ולא ברור מה עמדת הסרט בסוגיה הזאת. אך נדמה לי שמבט אחד לתוך עיניו הצלולות והנאמנות של רדפורד מבטל כל אפשרות שנעשה פה ניסיון למתוח ביקורת על התנהגותו של אירווין. אך אנחנו מסתבכים, והסתבכות היא לא במקום בסרט גברים מהסוג הזה, ובטח ובטח שהיא לא במקום בצבא.
שאלה יותר חשובה היא איך המשחק. ובכן, רוברט רדפורד הוא רוברט רדפורד - אם זה עושה לכם את זה - ועל אף גילו המופלג הוא נאה כתמיד. המשחק של גנדולפיני מוגזם ומביך, אבל האמת היא שטוני סופרנו הוא דמות עד כדי כך דומיננטית שאין לגנדולפיני הרבה סיכוי לשחק דמות אחרת ולצאת מזה בשלום, כי כשזה מגיע ליצירת אמינות, המטען הסופרנואי הוא עול כבד מנשוא. ההפתעה הנעימה היא השחקן מארק רופאלו (המוכר מהתפקיד המקסים שעשה ב"מישהו לסמוך עליו") שבחן האנדרדוגי שלו מגלם את ייטס, סוכן ההימורים של בית הכלא. זהו על רגל אחת, ואני מניחה שזה לא ייחשב כספוילר להרגיע שבסוף הדגל האמריקאי שוב יונף. כאילו שלא היה מספיק קשה לעכל את האוכל של המטוס גם בלי זה.
גילוח צחצוח
28.5.2002 / 9:34