זה לא יכול להיות מקרה שאתגר קרת זכה לראיון חנפני במיוחד פרי עטו של האנליטיקן הפייטן גדי טאוב, עם צאת ספרו "אניהו". זה לא יכול להיות מקרה שהוא נחשב עדיין לסמל הסמל בה' הידיעה עבור גדי טאוב אחד שלם. כי טאוב הוא מסוג האנשים שמשוכנעים ומנסים לשכנע כי הם המוח שמאחורי המהלכים החשובים שביצעה התרבות הצעירה בישראל בשנות התשעים. אם לא בתחום הכתיבה הביקורתית, אז בתחום הכתיבה הספרותית. ואם לא בתחום הכתיבה הספרותית, אז למצער בתחום הגשת טלוויזיה לנוער. מכאן אפשרית ההנחה כי טאוב גורס שהמשך טיפוח כוחו של קרת - מי שהומשל לאבן דרך קריטית מהימים ההם - משמר גם את כוחו שלו בזמן הזה. בכל דרך אחרת קשה להסביר את מה שגדולים מאתגר קרת לא זכו לו מעל גבי דפי "הארץ".
דבר נוסף קושר בין קרת וטאוב. מאז אמצע שנות התשעים שניהם דוברים את שפת החקיינות ככלי לשימור כוחם. רק עם הבדל יחיד - בכתיבתו נחשף טאוב כחקיין לא מוצלח של ריימונד קארבר. לעומתו, בנקוף השנים שלאחר "געגועי לקיסינג'ר", התגלה קרת כחקיין לא מוצלח של עצמו. הטענה הנשמעת לעתים כי קרת היה מאז ומעולם מעין תרמית רוקנרול גדולה אינה רק סתם הקשה ארסית אלא בעיקר חסרת בסיס. מיליון קוראים לא טועים. או לפחות לא טועים לחלוטין. העניין הוא אחר. כישרון לא מאבדים תוך כמה שנים. מחויבות לאמנות שלך אולי כן. כך קורה ש"אניהו" (זמורה-ביתן), אסופה בת 34 סיפורונים קצרצרונים, חובר ל"הקיטנה של קנלר" ול"אבא בורח עם הקרקס" כספר נוסף שאינו עושה כבוד לקרת ובוודאי שאינו מכבד את קהלו.
עם פואנטה או בלי פואנטה - כמה תפלה היא כל ההתדיינות הארכנית הזו שבין קרת וטאוב שעמדה במרכז שיחתם. עם פואנטה או בלי פואנטה כמה מצער שזה כל שנותר מהספרות של קרת. כשמדובר בטקסטים שנעים בין 500 ל-700 מילים, זה פתטי לדבר על סיפור פתוח או סיפור סגור, סוף פרום או סוף תפור. מה גם שבדיחות מצחיקות או בדיחות קרש הן הדבר האחרון שקרת זקוק לו למען איוורור הקורפוס הספרותי המונוליטי שלו. מאז ומתמיד שלטו בנפשו הכותבת של קרת הרצון ללכוד את הרגע והחיפוש האובססיבי אחר הסצנה האחת שתייצג באופן הנאמן ביותר את ההוויה. אלה שבים גם ב"אניהו" ומאלצים את הכתיבה הספרותית שלו לשלם מחיר גבוה מדי עבור נסיונותיו העקרים למזגה עם מעין כתיבה פיליטונית. זו שעם פואנטה או בלי פואנטה.
מיותר לפרט הפעם את מרכיבי הארוחה שבישל קרת. החומרים שלו אינם משתנים עם חלוף השנים, על אף שהקרקע שהצמיחה אותם שינתה פניה. עולמו ממשיך לבעבע בין אנודה וקטודה של עידון ובהמיות, פנטסטי וריאלי, אידיוטי ומחוכם. לרוב בסיטואציות שעשויות להתרחש ברחוב מתחת למרפסת הבית, לעתים בודדות על פני כוכבי לכת אחרים. לעתים בודדות זה נחמד. לרוב זה כבר פשוט לא מספיק.
קרת נשאר בגבולות של עצמו. נוצר הרושם שזו עמדתו התרבותית ביחס לעולם. ביחס לעצמו. זו אולי הילדותיות האמיתית שבו. זה בוודאי עושה לו נעים בגוף, אבל לכתוב כמו שכתבת לפני עשור שנים זה לא רציני. וזה הדבר שמתסכל נורא את הקוראים.
רק אלוהים יודע מדוע טאוב מתעקש שרבים מהקוראים מבקרים את העמדה הא-מוסרית או את הוולגריות של המחבר קרת. לא ברור איפה טאוב חי, אבל: 1. קרת כבר מזמן אינו זאב בודד בנוף הספרות העברית. חילוץ היפה מן המכוער הוא הראשון בטריקים המשומשים בכתיבה העברית הצעירה. 2. קוראי ספרות יודעים שהיא אינה החיים. מותר לה להיות לא מוסרית. זאת הבעיה עם קרת? היה מת. לא כל מי שמאס בגעגוע האינסופי שלו לימי קיסינג'ר הוא פוליטיקלי-קורקטור מהוגן שוחר יופי אבסולוטי. העניין החמור עם קוראים הוא שהם לא אוהבים שעושים להם חיים קלים. שיורקים עליהם מילים. הם מבקשים רעיון שמבשיל ומעובד לרקמה חיה ולא חצי הברקה שאולי עובדת ואולי לא. קוראים, מפונקים שכמותם, אוהבים שהקריאה שלהם אינה סתמית. שיש לה תמורה. פואנטה.
מיצינו
28.5.2002 / 10:46