שפיצי

קצת מתחילה להטריד, הבקיאות של דייויד מאמט בנושאי נוכלות, נוכלים ושיגועים. מטריד, אני מתכוון, ברמת היחב"אל. הסרטים שלו הם תוכנות הפעלה מבריקות למעשי עוקץ ורמייה, ולראייה - "העוקץ הספרדי", "שם המשחק", ועכשיו "השוד". שלושתם סרטי נוכלים ורמאים – שלעולם אינם סובלים ממחסור בסגנון, בכושר המצאה ובקלאסה שאתי אלון יכולה רק לחלום עליה – עם עוקץ עוקצני ממש, לא כזה עם שפיץ מגומי. וזה לא שרבע מיליארד שקל הולכים ברגל, אבל למה מוגזם לדרוש קצת סקס אפיל ממי שבגירסה ההוליוודית בטח היתה מודבקת לה פיי דאנוויי? למה, מה? מוגזם לבקש קצת הומור? דייויד מאמט לא צריך את הטובות של בוקי נאה, הוא יודע לספר בדיחות פשע ולהפוך אותן למותחות, יותר טוב מכולם.

אחרי "סטייט פינת מיין" הסאטירי-ארס פואטי, חוזר מאמט לנווט במים הפרטיים שלו – ז'אנר הפשע. ולפני התקציר המתבקש, שתי מילים על גברת מאמט, הלא היא רבקה פיג'ון, שכמו מיה פארו-וודי נדמה לפעמים שנסחבת קצת בהגזמה אחרי שולי אדרתו של הגאון היהודי, בעלה (יהודים תמיד הצטיינו בגילוי עריות אמנותי), ואלמלא היתה כל כך נפלאה בסרט הזה, כל כך אלגנטית, סקסית ומשכנעת, אפשר שהייתי קורא למאמט לשקול לבגוד בה עם בתו המאומצת רק כדי להיפטר ממנה, אבל אין צורך, שכן פיג'ון, להוציא התסריט הגאוני של מאמט – שהוא תמיד תסריטאי טוב יותר מבמאי – היא הנחת הגדולה מהסרט מלא הנחת הזה. כל זאת ועוד, גם דני דה ויטו בתפקיד קומי התפור בדיוק למידותיו, גונב את ההצגה, אם אפשר לומר זאת על מישהו שהוא כוכב מוכח ולא כלב או ילד.

ג'ין הקמן הוא ג'ו מור, ארכי פושע ופורץ המתמחה בפריצות מתוחכמות, ללא עקבות, עם מקסימום תוצאות. הוא לא נכשל מעולם ואלמלא הפעם ההיא בה משהו הסתבך, מור לא היה נחשף לעולם. אלא שהוא נחשף למצלמה במעגל סגור וכעת, רגע לפני הפנסיה המיוחלת (הפושעים של מאמט לעולם מפנטזים על פינה-קולדה עם שמשיה קטנה ולא על "המכה הגדולה הבאה"), ברגמן (דה ויטו), שהזמין את העבודה במקור, מחליט לסחוט את מור, באמצעות הקלטת המגלה את פניו ולתבוע ממנו עבודה נוספת, דמי כופר.

אבל אתם בוודאי מנחשים שאם ברגמן לא פרייאר, ג'ין הקמן (באיזו אהדה וסלחנות מביט דייויד מאמט אל דמויות הנוכלים שלו – זכור לטוב ג'ו מנטייה המופלא מ"שם המשחק") פעמיים כי טוב גבר. והקמן, משתף פעולה עם התוכנית של דה-ויטו, שבאותה הזדמנות מסבך את הכל עם אחיינו (ג'ימי סילק - סאם רוקוול, ההורס מצחוק) המצורף לחבורת ברגמן (הם תמיד פועלים בקבוצות, משלימים אחד את השני, והופכים את הפשע לפילהרמוני, מתוזמר, לעולם לא סולו גאוני של אמן מטורף. הקבוצה, הלהקה, היא גם מטאפורה לעולם העשייה הקולנועי והתיאטרוני, שעל מנת שיצליחו במעשה אחיזת העיניים, צריכה הקבוצה, הלהקה, להיות מתואמת בשלמות) כנגד רצונה, כשתול של הבוס, החושד בבלתי כשרים ממילא, מה שבסופו של יום יהפוך את התחבולה (תמיד יש תחבולה עם פואנטה בסרטי הפשע של מאמט) לנועזת יותר, וירטואוזית, מעוררת הערצה ומשפילה כל כך את הצד המרומה.

מאמט מצליח גם ב"השוד" להפגין את השליטה המופלגת שלו בקצב התנהלות האירועים, להגדיר מחדש את כוחו של היוצר היודע את סופה של היצירה ולתעתע בצופים, הנשבים ברשת קורים עדינה זו בהנאה גמורה. מאמט אינו במאי של סצינות פעולה או אלימות. סרטיו דלי תקציב ומתבססים על איכויות המשחק של הקאסט האיכותי שמאמט תמיד מגייס. שנינותו של מאמט אינה בדיאלוגים דווקא, אלא באירועים, בתהפוכות הקטנות, במהמורות הזעירות, הבלתי מורגשות, ההופכות כל אירוע לבעל משמעות, את השולי למרכזי ולהפך. אבל יותר מכל "השוד" הוא סרט על נפשו של הנוכל, שלעומקה מאמט מנסה לרדת בכל פעם מחדש, ולעולם אינו מתעמת איתה מהבחינה הערכית. וזו אולי חולשתו היחידה.