כמו שני חיזרים שירדו לעולם כדי לעשות קצת שמח לאנשים המיואשים, גיל ומוטי נחתו בתל אביב. בתלבושות זהות, בשיער מחומצן ועם שתי קרניים, הם זורים מעט אבק כוכבים בדרום העיר, משתדלים להעלות חיוך. מאחורי ההומואיות הצבעונית והשואו העליז שלהם יש עצבות וחמלה. הם זרים כאן, הם זרים בהולנד, הם זרים בעולם. המבט שהם מציעים לתל אביב הוא מבט מבחוץ של מי שחזר הביתה לאחר נדודים, ומרגיש זר בבית יותר מבכל מקום אחר. משהו בגישה שלהם מזכיר קצת את הסרט "מלאכים בשמי ברלין": שני גברים מכונפים שמביטים מלמעלה על האנשים הקטנים ביומיום האפרורי, מנסים להביא להם את התקווה שבאשליה, ונופלים קורבן לאשליה של עצמם על היופי והאותנטיות שבבני התמותה. גם בעבודות של גיל ומוטי יש געגוע למשהו אותנטי: מין כמיהה רומנטית אל האנשים האמיתיים, החמים והפשוטים. גם אם זו רק אשליה.
גיל ומוטי הם אמנים ישראלים שחיים כזוג ברוטרדם. הם נפגשו בבצלאל והתחילו ליצור יחד ב1994. האמנות שלהם מבוססת על "החיים", כלומר, על הייצוג של החיים, אותה פאסאדה שכל אחד לובש כשהוא יוצא לרחוב ומציג את עצמו בפני העולם. ה"חיים" של גיל ומוטי הם מיצג מתמשך של זהות זוגית מעוצבת. הם מתלבשים זהה, היציאה שלהם לרחוב היא פרפורמנס, הזוגיות שלהם היא מותג. הדירה שהם חולקים היא סטודיו וגלריה, בה המיטה היא אובייקט וקצף הגילוח הוא מיצב. מפעלם האמנותי כולל גם פעילות קהילתית, שמערבת את האנשים בשכונה: אפילו החתונה שלהם (החתונה ההומואית הפומבית הראשונה ברוטרדם) ויתרה על פוטנציאל האינטימיות שלה לטובת מיצג והצהרה חברתית.
כמו הרבה אמנים שפועלים בזוגות, גיל ומוטי בנו לעצמם זהות חדשה, בה שני האגואים נבלעים ומתמזגים לישות ייצוגית אחת. החשיפה והפתיחות הם רק לכאורה, כי זהותם של גיל נאדר ומוטי פורת נותרת עלומה. גם מה שהם עושים ב"חיים האמיתיים", כשהאור כבה ומצלמת הוידיאו מפסיקה לצלם, לא קיים כביכול, כמו הסלבס שחייהם הפרטיים כאילו חשופים אבל לא יודעים עליהם כלום, וכשמפסיקים לתעד אותם הם לא קיימים. בתערוכה החדשה שלהם, "הדרך אל החלום", הם משתעשעים עם מושג הסלבריטאות המופרך, ועם המושג הפריך המנוגד לו - "האנשים האמיתיים".
בגלריה טל אסתר (שהפכה לצורך התערוכה לדירה בה הם ישנים ומציעים לראווה את מיטתם) מציגים גיל ומוטי ציורים על פי צילומים, בהם הם מתועדים עם בובות שעווה של מפורסמים. הנסיכה דיאנה, שחקני כדורגל, מלכת הולנד, ארני וברט מרחוב סומסום, והציור החביב עלי, גיל&מוטי עם אנה פרנק. העולם שהם מציגים בטל אסתר הוא עולם של אשליה, עולם מקרטון ושעווה, כמו העולם הבדוי ב"המופע של טרומן". האשליה היא אמיתית, אומרים גיל ומוטי, אבל החיים האמיתיים הם במקום אחר. לכי בעקבות שביל הלבנים הצהובות, דורותי, המקום האחר הזה הוא בגלריה קו 16. אם רוצים שחוויית התערוכה תהיה שלמה, שווה להשקיע במסע לשם.
לא אכחיש צריך מאמץ לא קטן כדי להגיע לגלריה הזאת, שנמצאת בכיתה בקומה השניה של מתנ"ס שכונתי בפאתי יד אליהו. בדרך אל החלום חולף על פניך בשעטה עדר זאטוטים זבי חוטם עם כיפות סרוגות. המורה למלאכה פתחה לי את כיתת הגלריה, בה בנו גיל ומוטי מיצב דמוי קיוסק. בערב הפתיחה הם העניקו שם שירותי מספרה לתושבי השכונה ועשו להם קרניים בשערות. הכל, כמובן, מתועד בסנאפ-שוטס, קצת שמח קצת עצוב. על דפנות הקיוסק כתובים סיפורים קצרים ויפים. תחת הכותרת "חלומות" הם מתארים בחמלה דמויות במציאות הישראלית צרובת השמש, מין סנאפ-שוטים ריימונד קארבריים על אנשים פשוטים. גם כאן תלויים ציורים על פי צילומים: הפעם גיל ומוטי מצולמים לצד טיפוסים מהשכונה. מרילין מונרו ומנקה הרחובות מדרום תל אביב, כולם זוכים ל-15 דקות התהילה לצד הצמד העליז.
בחיבור בין סלבריטאות לאסתטיקה הומואית, ממשיכים גיל ומוטי במסורת הארוכה שוורהול התחיל. אולי בגלל שזו מסורת ענפה שרבים עוסקים בה, העבודה הישראלית שלהם בקו 16 מרגשת ומקורית יותר מפעילותם ההולנדית, שמטפלת במפורסמים שחוקים מרוב שימוש. בשתי הגלריות מוצג גם וידיאו תיעודי ממיצגים שהשניים עשו בהולנד תיעוד חשוב ומעניין כשלעצמו, אולם שתי התערוכות היו יכולות להיות מהודקות יותר בלעדיו. בכל מקרה, הנחישות שלהם להתמיד בשואו הזוגי והקהילתי מעוררת הערצה. בטח לא קל להיות גיל ומוטי לאורך זמן. אם הם היו חיים כאן, הם היו נמחצים. הכנפיים שלהם היו מתרסקות וקרני החייזרים החמודות היו קמלות. אז שיחיו בכיף ברוטרדם, רק שיחזרו מדי פעם, להביא לכאן קצת בלונד ותקווה, אפילו אם היא משעווה.
* התערוכה "הדרך אל החלום" מוצגת בגלריה טל אסתר ובגלריה קו 16 עד 15 ביוני
ארטי-פארטי
30.5.2002 / 9:58