דרוס כל דוס

בוויכוחון שהתעורר כאן בשבוע שעבר טען חנוך דאום שאנחנו (חילונים תל אביבים שרוקדים במסיבות של אסיד) לא מכירים אותם (מתנחלים דתיים לאומים) ואילו הם מכירים אותנו דווקא טוב-טוב. כדוגמה מנצחת לשליטה בחומר הוא הביא בי את מילת הקסם – צ'יקי.

אני, שחשתי נבוך מכך שחובש הכיפה הממוצע מכיר אותי ואת אורח חיי על בוריו עד כדי כך שהוא יכול לקלוט ולהריח בקלות את ההווייה שלי עד לבית הקפה או הדאנס בר הקרוב למקום מגורי, החלטתי שזה באמת לא בסדר שאין לי מושג מה האנשים שהולכים עם בד עגול על הראש עושים בשעות הפנאי שלהם והאם יש להם בכלל שעות פנאי או כל הדברים האלה שצריך לדעת על האנשים האלה שהם, בכל זאת, האחים שלי.

אז איך זה שעד היום לא טרחתי להכיר? לדעת? להתעניין? איך זה שתמיד העדפתי לפנטז על חנאן עשראווי במקום לברר אחת ולתמיד אם אפי איתם הוא באמת כל כך מפחיד או שהוא סתם בקטע המשיחי פצצתי של חייו? ואם כבר אפי איתם אז אני חייב לצטט כאן משפט שהוא אמר בתוכנית של מני פאר כשהאחרון שאל אותו בדאגה איך הוא מרגיש כשבניו החיילים משתתפים במלחמת "חומת מגן". עיניו של איתם הצטעפו בהתרגשות והוא ענה: "זאת הרגשה, זאת הרגשה מאוד מיוחדת". זה באמת הביא לי את החשק להכיר אותו ואת אנשי מגזרו.

ולפתע פתאום נפל עלי משמיים ספר. זה לא היה התנ"ך, אבל בכל זאת נרשמה הרגשה של צירוף מקרים משעשע. הספר הזה הוא "סבא שלי היה רב" (כתר), לקסיקון דתי-חילוני שכתב אורי אורבך, הדתי המפורסם הזה עם השפם שכל הזמן מצקצק ורב עם שמאלנים ברדיו וגם כותב מאמרים נחרצים בעיתון והוא מצחיק שזה משהו.

הזדמנות טובה להכיר את הצד השני, לא? בוודאי ובוודאי – "'סבא שלי היה רב' הוא לקסיקון דתי-חילוני המתעד בקלילות את עולם המינוחים של סרוגי הכיפה, ואת השיח המתנהל בין דתיים לחילונים בישראל. באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, מנסה הלקסיקון להציב מראה בפני הקורא הדתי, ולפתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני" (כך על פי המאחורנית של הספר). ויש גם מלא איורים של נעם נדב, אז זה בכלל שווה.

בהקדמה לספר כותב אורבך שהדברים "מובאים מנקודת מבטי המשוחדת", ואני, שמכיר היטב את מה שאורבך יודע טוב מאוד לבשל בקלחת הבדלנית שלו, מיד התחלתי לפחד שהולכים בהזדמנות חגיגית זאת של הלקסיקון התמים הזה לחגוג על התחת שלי ושל המגזר השמאלני חילוני שאליו אני שייך ולהאשים אותנו בכל הרעות החולות שקשורות באינטראקציה הבין קבוצתית בישראל (או לפחות בחלקן).

ואכן, כך היה הדבר. "החילונים, אגב, לא משתמשים בצירוף 'אחינו הדתיים'. אולי כי אין להם אחות" (מופיע תחת הערך "אחינו החילונים"); "אבל למראה דוס ימני המדבר עברית ברורה ונראה נורמלי לחלוטין, ממש כמוהו, השמאלן מאבד עשתונות ומציין לעצמו ש'אלה הכי מסוכנים, כי מהם יותר קשה להיזהר'" (תחת הערך "אלה הכי מסוכנים"); "דתי לעולם לא יאמר משפט כזה לחילוני" ("אם כולם היו כמוך..."); "האנטי דתי יאמר תמיד בתגובה ש'יהדות זה לא רק בגדים שחורים ומשגיחי כשרות', ושהוא לא שונא דתיים אלא רק את הכפייה הדתית. בטח" ("אנטי דתי"); "ענף הספורט האהוב על המגזר. גשר, פיוס, אחדות ושעמום. אין כמו להעביר ערב עם עמוס עוז, מתנחל מעופרה, מישהי ממרצ ועוד איזה קצין הידברות. על הבמה – איזון קדוש, אבל בקהל – תשעים וחמישה אחוז דתיים. השאר הם חילונים שעובדים בארגוני ההדברות" ("הדברות"); "אבל בעוד שהימין קובע עובדות בשטח, השמאל קובע עובדות בשפה העברית" ("התנחלויות"); "טרוניה חילונית נפוצה השומרת כביכול על כבודו של אלוקים ולועגת לכל מה שנתפס כחומרה בעיניים חילוניות" ("תפסיקו להטריד אותו"); "ביטוי לדוסופוביה ולחשש החילוני מכל סממן של התקרבות ליהדות או השתלטות חרדית ("זה מתחיל ב..."); "אבל החילוני יוצא מההנחה שהדתיים צריכים לקבוע רק מה קורה בבית הכנסת שלהם ואין להם מה לומר לגבי דמותה של הפרהסיה הישראלית" ("חיה ותן לחיות").

לא ברור מדוע אורבך מחליט להגדיר את עולם המינוחים הדתי על ידי התרסה ארסית, מלאה בקלישאות מרושעות וסתם הומור רע וזקן, כנגד קריקטורה דוחה של הציבור החילוני. והוא עושה זאת, כמובן, כאשר הוא לוקח בחשבון כאקסיומה שהדתי הוא תמיד לאומי והחילוני הוא תמיד שמאלני. ביניהם יש אולי איזה דתיה בחצאית ג'ינס. השיח שבין החילונים לדתיים, בעיני אורבך, תמיד מתנהל כאשר הדתי הוא המתגונן, המתכנס, מלא רגשות נחיתות ואילו החילוני הוא התוקפן, זה שבא בטענות, שלא מבין את הצד שמנגד, הפונדמנטליסט. תיאור גס, לעגני וחד צדדי שאורבך בוודאי חושב שהוא יכול להתחמק ממנו באלגנטיות בגלל שהוא גם מריץ כמה דחקות על מגזרו שלו.

וכשכל אלו כמובן באים עם הרבה צחוק, אירוניה, הומור עצמי והפוך על הפוך, יכול אורבך בסופו של דבר לשקוט על משכבו בשלום – זהו ארסנל מכובד שבאמצעותו הוא יכול לבטל כל שמץ של טענה שמאלנית כנגדו. הוא הרי צוחק גם על עצמו, מסתלבט על הציבור שלו וצוחק עלינו שצוחקים עליו והכל ברוח טובה. וחוץ מזה – היי, זאת סאטירה. אבל גם אם המטרה היא קירוב הלבבות המפורסם (בהזמנה רשמית של "בואו ותכירו את העולם שלנו, יהיה סבבה"), הרי שבין השורות בלקסיקון הזה מסתתר זלזול עצום בציבור שלם וסטריאוטיפיזציה שהיא סוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון" (טפו, טפו, טפו) רק בגירסה החייכנית שלה.

בסוף הספר מופיע לקסיקון חרדי מקוצר שנכתב בשיתוף עם קובי אריאלי, בו ניתן לראות כיצד אפשר לתעד בהומור משעשע מספר מושגים ודוגמיות מעניינות מחיי היומיום החרדיים מבלי להטיל רפש באחר. אבל כנראה שהצמד הזה "דתי-חילוני" נדון ליפול קורבן בידיהם של תקשורתנים שזוהי מרכולתם הרוחנית. אם אורי אורבך לא יזעק לפחות פעם אחת ביום איזה "שינקינאים, שמאלנים, מנותקים, לא יודעים איפה אתם חיים, לא מכירים את הדתיים", אז מה הוא כבר יעשה? ימכור פיסטוקים?