היה טוב וטוב שהיה

אני יודע שהאופנה המעודכנת היא לנגח כל סצינה קולנועית שמציג חיילים אמריקאים במדים, בטח אחרי ה-11 בספטמבר, ואפילו של"חיילים היינו" נכנסתי עם כל מתקן הגיליוטינה מוכן להפעלה, יצאתי ממנו עם מעט מאוד חשק להילחם, בטח תחת פיקודם של אנשי מטה אמריקאים, פחות מזה במל גיבסון, ובאופן כללי – כל עניין הלוחמה בשטח וירטואלי נראתה לי לפתע אלימה מכפי מידותיי. יש, מסתבר, מלחמות לא מושלמות. ובגירסה ממש פשטנית – לא הכל שחור ולבן בחיים.

מלחמת וייטנאם, עושה רושם, אינה מתכוונת לוותר בקלות לאסון התאומים על תואר "הטרגדיה האמריקאית הגדולה מכולן". התואר נושא עמו לא רק המון איזכורים פוטנציאליים ב"שנות הקסם – הקאמבק", אלא גם מפרנס לא מעט אולפנים ושכיריהם, כמו גם ותיקי מלחמת וייטנאם שהם ראשי אגף התחקיר על כל סט. אם אצלנו כל שני פלאפלים במיל' מגלמים הבטחה לפרשנות צבאית אצל יעל דן, בארה"ב נהוג לחשוב ולשלם יותר בגדול והוליווד עדיפה עשרות מונים על גלי צה"ל.

"חיילים היינו" מספר את סיפורו של אחד מקרבות הנפל האוויליים הרבים מספור אליהם נקלעו האמריקאים בבואם לצלם עוד פרק בסדרה הבלתי נגמרת שלהם של "סדר עולמי חדש". לתוך לה דרנג הוצנחו כמה מאות חיילים אמריקאים (ביניהם גרג קיניר – שהגיש בעבר תוכנית לייט נייט אחרי קונאן) תחת פיקודו של מל גיבסון, כלומר, קולונל מל גיבסון, זאת אומרת, אל"מ האל מור, על מנת לטהר את השטח ולחזור לבוטלגים של ג'ימי הנדריקס במאהל. אבל במקום כמה הסתערויות פוטוגניות, גילו חברינו כי נפלו למלכודת מתוכננת היטב - שיתוף פעולה (פורה מאוד, בדרך כלל) בין הטמטום והשאננות של הפיקוד העליון האמריקאי לתחכום הצפון וייטנאמי.

האמת היא שאחרי "טוראי ריאן" ואחרי "בלאק הוק דאון" מעט קשה לדבר על ריאליזם בייצוג של סצינות מלחמה, אבל "חיילים היינו" הוא בוודאי סרט המלחמה הוייטנאמי העשוי באופן המשכנע והמחריד מכולם. גם אם ההירואיקה האמריקאית בלתי נמנעת ומביכה, הרי שסצנות הקרב כה אפקטיביות ומעוררות בעתה, עד שקשה לי לדמיין אדם שלא יתמלא בחילה עזה מקונספט המלחמה, ולו לפרק של אותן סצינות. בוודאי שאני שוגה באשליות, אבל גם אם לא מדובר ב"מטאל ג'קאט", "חיילים היינו" מציג לפרקים גם את מעשה האיוולת אשר במלחמה, ורק בשל כך הוא מקבל אפטר מהסמ"פ.

מל גיבסון משכנע מאוד בתפקיד הקולונל שנקלע, שלא בטובתו ובטובת חייליו, למלכודת אש נוראה. גילויי התושייה שלו ודאגתו לחייליו מעט מופרזים, אולם בהתחשב בנפילת התאומים ובפצע הוייטנאמי השותת (עדיין) בליבה של אומת סרטי המלחמה הגדולה בתבל, גיבסון בהחלט מצליח להעמיד דמות שתחרוג מהפלקט של לשכת הגיוס. ותוספת, בונוס(!), ראנדל וואלאס, הבמאי, מחליט לתת זמן מסך משמעותי לצד שכנגד. בניגוד לנורמת הייצוג המבטלת את אנושיותו ולגיטימיות מאבקו של הצד שממול, כמו גם וולגאריזציה והשטחה של מרכיבי האישיות שלו, מובאת דמותו של מפקד הכוח הצפון וייטנאמי – הגנרל הו אן, אשר באופן מפתיע מתגלה גם הוא כמפקד החומל על חייליו, לצד כישורים טקטיים בשדה הקרב, שאינם פרי מוח שטני, אלא מקצוענות.

האויב איננו השטן בסרט הזה, ואם זו מעלתו של הסרט, מדובר במעלה גדולה. שכן בחיים, שלא כמו בהיסטוריה, שלא כמו בכלי התקשורת, ולעתים רבות מדי באמנות, בוודאי בהוליווד, השטן איננו זקור קרניים, אלא גם הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה וכו', ומצדו שלא יעשו עליו סרט מלחמה, ושמל גיבסון יילך לחפש את החברים שלו, כי מה הוא מבין בכלל, ושאם כבר יעשו סרט, אז שיספרו איך זה היה באמת, וזה היה סוף הדרך, במובן הדנטאי של המילה, ואם כך, עולה ש"חיילים היינו" הוא לא אויבה הגדול של האמת, שכן הוא אומר "היה חרא ולא כדאי להיות נוסטלגיים לגבי העניין", ורק על זה מגיעות לו מילים טובות.