אושוויץ בלוז

ספרה החדש של ליזי דורון, "היתה פה פעם משפחה" (הוצאת כתר ויד ושם), הוא מעין המשך או וריאציה על ספרה הקודם, "למה לא באת לפני המלחמה", שעסק גם הוא בחווייתה האישית כילדת דור שני לאמה הלנה, שהיא ניצולת שואה וטיפוס בפני עצמה.

העלילה הדמיונית מתבססת על זכרונותיה האמיתיים של המחברת. היא חוזרת אל בית ילדותה, אחרי שאמה מתה בפעם השנייה (הפעם הראשונה היתה במלחמה), ויושבת שם שבעה לבדה. בזה אחר זה מגיעים אל הבית השכנים והחברים המעטים, חלקם מתים יותר וחלקם מתים פחות, ומעוררים לחיים את שכונת ביצרון הישנה, המתוארת כאן כשטטל רפאים שתושביו הם בעיקר ניצולות שואה שבלילות צועקות "פה זה ברגן בלזן" וביום דואגות עד מוות לילדיהן, שבזה אחר זה מורדים בהן, יוצאים לשרת את המולדת (מלחמת יום כיפור) ונהרגים.

ההורים כמעט לא משתפים את הילדים בזכרונות מ"שם" ומשאירים את עברם כצל מעיק ולא ברור. אמא של ליזי מתמודדת על דרך הסארקזם בלבד, למשל כשהיא עונה לפקיד הבנק ההמום ששאל לכתובתה: "אושוויץ, באראק שתיים, ממול למשרפות". האטמוספרה הזו יוצרת חוסר הבנה אצל הילדים.

זהו לכאורה סיפור קטן, אישי וכן, המורכב מבליל של חצאי זכרונות, שלעולם גם לא יושלמו. המחברת לא עושה חשבון לאף אחד ולא מנסה לחנך. אבל מאחורי הכתיבה היומנית הזו יש בכל זאת עמדה מוסרית ברורה וחד משמעית: דורון מבקשת להביא אל התודעה את הקיפוח של ניצולי השואה מאז קום המדינה. ניצול השואה, כמו הערבי והמזרחי, הוא האחר של הצבר - זה שיש להילחם בו, לתקן אותו, להדחיק אותו ולהכחיש אותו. הילדים הגדלים בבתים הגלותיים, עם ההורים הנבוכים שהלכו "כצאן לטבח", מתביישים במולידיהם ועושים ככל שביכולתם להתרחק מהשואה ולהתאים עצמם לסביבה של "הגבורה" הפיקטיבית. הם אצים להיות פעילים בתנועה ולאחר מכן להגן על המולדת, ובדרך כך, באופן טראגי, להמית על הוריהם אסון נוסף.

האם הלנה היא דמות חתרנית שמסרבת בכל תוקף להיכנע לפרופגנדה הציונית, חשוב לה לומר בקול רם שהיא מאושוויץ, היא מונעת מבתה להגיע לטקסי יום השואה בבית הספר, והיא ממש לא חושבת שטוב למות בעד ארצנו. אך מעבר לכל זאת, אם להתייחס לרגע אל הספר כאל יצירה אוטונומית, בנפרד מהמשמעויות החיצוניות הבומבסטיות שהוא סוחב על גבו, נדמה שהספר איננו שלם ואיננו מנומק דיו. הדמויות סובלות לא מעט מהעובדה שהמסר האתי כל כך חד משמעי. גם הן הופכות לחד משמעיות, דקות, קוהרנטיות מדי ולכן לא מספיק אנושיות ולא מספיק אמינות. באופן פרדוקסלי מתגייסת דורון לסירוב להתגייס, והופכת את האנטי ממסדיות של אמה למוסד.

השפה המנוכרת והדקה שבה משתמשת המחברת מצליחה לרוב לחרוג מהפאתוס והאוטומטיות הטקסיים המתקשרים לייצוג השואה ולייצוג של ייצוג השואה, אך לעתים לא מעטות נופל גם הספר הזה אל המקומות הבנאליים והשחוקים.

ומכאן שכוחו של הספר הזה הוא בערכו החברתי הרבה יותר מאשר שהוא בערכו הספרותי. הוא מעניק טעימה קטנה המעוררת בליל של בחילה ותיאבון לעוד. תיאבון לדעת עוד על הזנב המכוער הזה שאנחנו גוררים מאחורי גבנו; זנב שמתחיל במלחמת העולם השנייה, עובר דרך יחסה של הציונות לעברם של יהודי אירופה, ומשם מתפתל אל פולחן הזיכרון המגויס שבו נעשה שימוש לרעה בארצנו הקטנה מדי יום, מדי שעה. מספיק לבהות חמש דקות בחדשות כדי להבין עד כמה "שם", במובנים רבים, הוא עוד כאן ועכשיו.