ימין אמין

כמו בדיחה גרועה שלא נמאסת על מספריה, כך האמירה מבית מדרשם של משובטי אורבך למיניהם בתקשורת, כאילו "איש ימין עם מיקרופון נדיר יותר מצרפתי אוהב ישראל", ממשיכה לעשות גלים ולעורר אדים ולחלחל אל לבבות מאזיניה. ואל לו לאבי בניהו, מפקד גל"צ, ליטול בזנ"ט מבין עיניו ולחוש ולמהר ולתקן את המעוות, שכן כמצוות מלומדים גם עליו חלה הדרישה לשבת בלול ובלבד שלא להוסיף חטא על פשע, עירית לינור על אורבך.

והדעת טרם שכחה את מכתב הנאצה, שלא לומר תועבה גמורה, שלא לומר קשקוש מקושקש, ששלחה עירית לינור, בשבתה כקורבן התורן של "התקשורת" "השמאלנית" לעמוס שוקן מו"ל "הארץ", וכבר נדרשנו בשעתו לדברים. מה שנקרא – יאללה יאללה.

ואותה דעת – זו המבכרת את ההישענות השמנה והמסואבת על מקורות המידע המהימנים של אנשי השב"כ, על פני עבודה עיתונאית רצינית - קיבלה את דבריה של הלינור, גם אם בהסכמה על התוכן המחכים ("עירית, נשמה, העם עיתך!", זעקו המגיבים), בוודאי בהבנה כי מדובר בחציית קווים לצדו האחר של קו המשווה הפוליטי, וכי לא לצרינו זו ולא לאוהבינו, כי אם סתם עיתונאית שבחרה בימין. מקובל, מוסכם ולגיטימי – עירית לינור עברה להצטנף בזרועותיו השעירות והמפנקות של הדובי החביב: "קונצנזוס". מה שנקרא – יאללה יאללה.

בכיף! כמו שנהוג לומר. בכיף שיהיה לה. עורכי התוכניות בערוץ 7 כבר התפנו מעיסוקיהם, מארגני הפגנות התמיכה ליד "יצהר" כבר הכינו כרוזים הנושאים את שמה. עירית עברה לימין. אך ציפור השמועה, ככל הנראה, אינה מהירה כפי שחשבנו, וכנפיה לא חצו את המרחק עד לאוזניו של אבי בניהו. וכך, כשהחליט גידי גוב לפרוש לו לעיסוקים מועילים יותר, מיד הורם הטלפון האדום במשרדו של המפקד, ומעברו השני קולה של סופרת רבי המכר. "עירית", אמר הבוס, "התפנתה משבצת ב'המילה האחרונה'. מעוניינת?". הוחמאה, אולם השתוממה אשת הכתב הצבאי, "אורבך פרש? ג'קי חזר בשאלה? למה מי? למה מה?". גיחך בניהו והאיר, "לא, נשמה, אנחנו מייעדים אותך למשבצת של 'השמאל'". מה שנקרא – תגיד, אתה דפוק? או, בנוסח המעודן – יאללה יאללה.

שהרי אם כוונתה המקורית של "המילה האחרונה" היתה להפוך לזירת התגוששות שכולה שנינה ובינה בין שמאל לימין, מוטב כבר עכשיו להעיר לעורכיה, כי, אהממ, לא כך הוא המצב. אברי גלעד הוא איש שמאל כשם שאני פעיל בכנופיית אופנוענים קולומביאנית המטילה חיתתה על כל בוגוטה. האיש סבור ש"רייב נגד הכיבוש" הוא "אחלה דבר שבעולם אם אנשים צעירים הולכים לרקוד". כאילו, ווט איז? ואם גידי גוב עוד היה מעז להרים את ראשו כנגד מתקפת ה"חמישה מיליון בוחרים (יהודים!) לא טועים", מיד היה הפטיפון ממלא את תפקידו של הרב לוינגר ופוצח בנעימות כנעניות טובות לכל אוזניים (יהודיות!).

אבל אברי גלעד הפסיק לייצג אפילו את עצמו, זה מכבר. הוא יושב על משבצת לא לו, וגם אם אמנם נותרו למחנה "השמאל" כמה עשרות אלפי מצביעים בודדים, מוטב ישמש להם לפה, בתחנה העממית, איש שמאל של ממש ולא איזה הרשל'ה מ"נכון, לפעמים יש מלחמות אין ברירה". עירית לינור היא הסנוקרת שהחטיפה "המילה האחרונה" לעצמה, במכוון ובמדויק, ובעיקר ללא כל קושי או התנצלות להודות כי אותה קבוצת אנשים (יהא גודלה אשר יהא), שאינה ישנה עם נאומי ראש הממשלה מתחת לכרית, נמצאת לה על המיקרופון (הקטן).

וברור לכל וגם צפוי שמיד יזדעקו "אנשי הימין המתון" ויאמרו, "היא שמאל בת שמאל", ואחריהם יחזיקו אנשי ה"המרכז המתאבד מוסרית", ומיד אחריהם יקומו ויאמרו אנשי ה"אני בשמאל, אפילו שאני לא בטוח למי להצביע", "בטח, בטח, היא משלנו, תסתכלו על המשקפיים שלה", אבל אני (סתם, מוישה אופניק מהשמאל ש"נשבר לו הזין מלהסביר לאנשים שכיבוש הוא משחית ושחיתות מוסרית היא ערובה למושחתות מדינית ולהפך") לא קונה את כל ההגדרות של אבי בניהו ושל כל "העם", לאותו צורך, וגם לא של כל מי שבאמת סבור שיש "שמאל" במדינה שאינו מסתכן בהאשמות בגידה ובאלימות מילולית ופיזית, רק בשל נסיונו להחזיק בדעה שונה משל עירית לינור ואברי גלעד. שהם, כידוע, מהמרכז וימינה. ויקראו לעצמם איך שבא להם לקרוא. אותי הם בטח לא מייצגים. מה שנקרא – יאללה יאללה.

ואתם יודעים שהעניין אינו אברי גלעד ועירית לינור אלא הכרסום ההולך ומתמשך בלגיטימיות השמעת דעות שונות מאלה של המרכז וימינה ממנו. אבל אתם, מה אכפת לכם, אתם קוראים סקרים, מחוברים לשידורי הכבלים במונדיאל ומחכים בשקיקה לקטלוג בדי הים של פילפל. לבר רפאלי יש גוף מושלם, אין מה לומר.