וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

טריפל פנטריישן

3.6.2002 / 12:07

איתי נאור חושב ש"דה אמינם שואו" הוא הדיסק הטוב ביותר שהוציא הפושטק תחת ידו

יותר קונטרוברסלי מיפה ירקוני, יותר הומופוב ממאיר אריאל ואריאל זילבר - הוא חזר. ואם חשבתם שאחרי הדואט עם אלטון ג'ון הוא יפסיק לזיין את השכל על פייגז, אז לא. הוא גמר כבר לצלם את "8 מייל", סרט הקולנוע המבוסס על ילדותו בדטרויט, וגם זה עוד ינחת עלינו בהמשך (כולל אלבום הפסקול כמובן), אבל לפני שזה מגיע ראוי שנתעסק בכובד ראש בשיבה הזאת, לא לפני שנפרגן לכם בקביעה קטנה להתחלה - זהו הדיסק הכי הטוב שהוציא הילד.

האלבום הראשון נקרא "דה סלים שיידי אל.פי", לאלבום השני קראו "דה מארשל מאת'רס אל.פי", ועכשיו הגיע הזמן ל"דה אמינם שואו", החלק השלישי בטרילוגיה, אלבום קונספט שפותח, הרבה יותר מבעבר, את כל תסביכי הריקי לייק של הרדנק המושתן הזה. זה לא רק שהוא מלכלך ומנבל את הפה חופשי על אשתו לשעבר, שאת בתם המשותפת היילי הוא חובק; או את אמא שלו, שלהגיד שהיא עושה יותר סמים ממנו היה תמיד בבחינת האור המנחה של הקריירה שלו. אמינם באמת ובתמים רוצה לדבר על הדברים האלה, חשוב לו לדסקס אותם עם עצמו ועם המיליונים שלו. האמנות שלו היא הדרך שבה הוא מביא את החיים האמיתיים שלו, את כולו, ממש כמו רון מיברג, ואדם ברוך מלוהק לתפקיד ד"ר דרה.

השיר השלישי באלבום נקרא "קלינינג מיי קלוזט", שזה בעברית מנקה את הארון. בשיר הזה, שהוא לדעתי החזק באלבום, אמינם כבר כמעט יותר שר ממדבר. בפזמון הוא מבקש סליחה מאמא שלו, 2 פאק ב"דיר מאמא" סטייל, אבל בבית הוא כבר מתפנה לשחרר עליה את כל הארס שהוא יכול. הוא מסתכל על בתו היילי ולא מבין איך אפשר להיות הורה מסריח כמו שהיא היתה לו. הוא לא מבין למה היא לא עוזבת אותו כיום לנפשו, ולמה היא תובעת אותו, ומוציאה דיסקים, ורודפת אחריו לכל מקום. והוא מקווה שהיא תישרף בגיהנום, והוא מבטיח לה שהיילי לא תבוא אפילו להלוויה שלה.

ב"Soldier", שיר מספר 7 באלבום, מתחיל אמינם לדבר על תקרית קים, אשתו לשעבר. למי שלא זוכר, הביץ' התנשקה עם ילד אחר, ואז בא מארשל וכיסח לו את הצורה. כשעצרו אותו, הוא נשא על עצמו נשק. נקודת המפנה הזאת, מעבר לכל עניין הגירושים עם קים ולאפשרות לרדת עליה ולזיין את השכל על כמה שהיא מוצצת (היילי, שדיוקנה מקועקע על זרועו, בוודאי תודה לו על המהלך האבהי המושלם הזה כשתגדל), סיפקה לאמינם תהייה אינטרוספקטיבית נוספת וחשובה, הפעם בנוגע לתפקיד האקדח ונראטיב הגנגסטא בחייו של ראפר ממוצע, שאמנם לא מסוגל לשחרר משפט בלי לאיים או לקלל, אבל בעיקרון הוא דו-גודר שלא רוצה להתעסק עם אלימות. ומה כל זה עושה למעריצים – ששיט, איזה תיק, עכשיו בטח יחשבו שזה לעניין להסתובב עם נשק וכאלה (והם לא מבינים שאנחנו, ה"אינטרטיינרז", נמצאים בעמדה אחרת, שבה עלינו לשמור על עצמנו).

אחר כך אמינם יכול לרטון על כמה שהחברה שלנו מופרעת שהמצב בכלל הגיע לרמה הזאת. שהרי אם איזה רדנק מושתן ישמע את המוזיקה שלו וירצח בנאדם, הוא יוכל להגיד שזה באשמת סלים שיידי, ובטח יתבעו אותו עוד פעם. וחוץ מזה, הסיבה שכל המסכנים האלה כל כך מעריצים וסוגדים לו היא שההורים שלהם גידלו אותם חרא ולא התייחסו אליהם, בדיוק כמו שעשו לו, למארשל מאת'רס, והנה הופ, הוא סוגר עם עצמו מעגל. כמה פשוט.

הקטע הוא שאמינם מודע. הוא יודע מה הולך, חושב על הכל מרוב הכיוונים. זה מוזר, כי מודעות עצמית לא הולכת בכמויות עם ראפרים, אבל אמינם הוא הרבה יותר חכם, וזה לא חדש. הוא יכול לדבר ב"White America" על כך שאם היה שחור הוא היה מוכר חצי. זה נכון, וזה רק מוציא אותו מנצח כשהוא פותח את זה, ואין שום בעיה, ואפשר להתפנות לשחרר איזה "פאק יו מיס צ'ייני" ו"פאק יו טיפר גור" לסיום. אבל לאמינם יש את המקומות הקטנים האלה שבהם הוא לא מודע. הוא לעולם לא יהיה פרד דארסט, אבל גם לסלים שיידי יש את המגבלות שלו, וזה הכי מצחיק.

נגיד ב"Drips” וב"Superman" הוא כאילו מדבר על איך שהוא אט דה מומנט לא שם רבע זין על אף ביץ' עכשיו, אחרי שהוא גמר עם איך שקוראים לפרצוף שלה שבגדה בו, ושהוא מתרחק מפוסי כמו מאש וכאלה, כי הוא לא צריך צרות עכשיו. מה ששמח הוא שאמינמי לא שם לב איך בחינגת המאצ'ו-נאצ'וס הזאת הוא יוצא הכי רגיש ומראה כמה עמוק הוא נפגע מקים, האשה היחידה שהוא אהב ושבגדה בו, וכמה שהוא נפגע מאהבה. אז עכשיו הוא בקטע של גיל תשע, שבנות זה מגעיל. או יותר נכון, כי הוא ראפר - ביצ'ס רק יסבכו אותך, יביאו לך איידס, וירצו את הכסף שלך ושיט.

אם נחזור מעט לקונספט ולפתיחות, אז יש פה שיר ("Sayin Goodbye To Hollywood") שמדבר על תחושת המשבר שאחרי כל מקרה קים ועל הרצון שלו לעזוב את כל המקצוע כפוי הטובה הזה. "Without Me", הסינגל המצוין שאתם כבר מכירים, מדבר על החזרה שלו (אחרי כל מיני דברים טובים נגד דכאונות, אני יכול להניח), הקאמבק שלו בתפקיד הסופר הירו, אחרי שכבר ב-“Business", הטראק השני באלבום, הוא נקרא להציל את ההיפ הופ.

ועוד לא אמרנו מילה לגבי ההפקה הגדולה של דרה ושל אמיבוי (הרבה מההקלטות היו בבית שלו). בראיונות לפני יציאת הדיסק סיפר אמינם על כמה שהוא אהב לשמוע רוק-סבנטיז כשהוא היה קטן. מאז התפתחו כל מיני ספקולציות בנוגע לסאונד של האלבום, אבל עכשיו זה ברור שלהגיד שהדיסק סוחב לכיוון הזה יהיה ממש מוגזם. אין פה איזה פיל רוקי שקרוב להשתלט על הביטים, לא צריך לקחת את זה קשה. במקרה החמור ביותר, יש פה הרבה יותר גיטרות מבאלבומים האחרים של אמינם. קיד רוק יכול להתרווח חזרה בכורסא. זהו, מספיק.

הקרוס של הקרוס של האלבום הוא "היילי'ס סונג", השיר החמוד לילדה. זה להיט וודאי, אבל זה גם השיר הכי מביך באלבום. בהתחלה ובסוף השיר אמינם מפמפם בהגזמה ובהתנצלות עד כמה הוא לא יכול לשיר, כאילו מדובר באיזה יצחק רבין, ולא במישהו שרגיל להחזיק מיקרופון כמו שאני רגיל להחזיק מעברי לידר אמן מרגש. ואחרי שבכל הדיסק הוא שופך את עצמו לגמרי, זו לא אמורה להיות בעיה מהבחינה הזאת לשמוע אותו מתחנחן על הבת המתוקה שלו, אבל תחת העטיפה הזו, תחת השירה הגרועה שלו, זה אכן מביך את השועלי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully