שבוע הספר כבר פה ולנו אין למי להעניק את פרס הספר העברי הטוב של השנה. תחילה זה הטריד אותנו, אבל עכשיו כבר לא. אין למי להעניק את פרס הספר העברי הטוב של השנה. מצטערים, אבל זו עמדה שאנחנו מוכנים לעשות הכל על-מנת להגן עליה. הכל. החלטנו לארוז את הפרס ולהכפיל את זה של השנה הבאה. מה לעשות, כאלה אנחנו. אופטימים. זה הרי חייב להיות השקט שלפני הסערה.
1. פרס הספר העברי של השנה: "חמסין וציפורים משוגעות", גבריאלה אביגור-רותם (הוצאת קשת). לא כי הוא טוב, אלא כי הוא חשוב. חשוב, כי הוא סמן קיצוני. תו תקן איכותי עבור רבים, אות אזהרה צעקני עבור מדור הספרים של וואלה! תרבות. כי יש כאלה שרוצים את הספרות שלהם כזו – מפלצת מילים אולטרה-מתורבתת, ויש כאלה שמשוכנעים שבין אביגור-רותם ואתגר קרת אפשר שתיסלל גם דרך נוספת. בכל מקרה, הישארו עמנו. מלחמת התרבות רק בחיתוליה.
2. פרס הספר הזר הטוב של השנה: 1. "האיש שצפה ברכבות", ז'ורז' סימנון (הוצאת עם עובד). כי לא בכל יום בהיר אחד קם בבוקר אדם ומגלה שסופר בלשי ידע להיות גם ענק ספרותי, וכי, בינינו, זו תרומתו היפה ביותר בשנים האחרונות של יהושע קנז לקורא העברי. 2. "השעות", מייקל קנינגהם (הוצאת כתר). כי כך מחברים היום הכי נכון בין העכשווי והקלאסי, בין הדיכאון של וירג'יניה וולף והדיכאון של הניינטיז.
3. פרס הספר הטוב שלא שמעתם עליו: "שאלת ברונו", אלכסנדר המון (הוצאת עם עובד, סדרת פרוזה אחרת). כי המון הוא המרענן הרשמי של הפרוזה הקצרה, כי יוגוסלבי שכותב על המלחמה בבלקן עדיף על אף ישראלי שכותב על המלחמה בישראל. לקרוא בשביל להאמין.
4. פרס הבטחת השנה, משולב בפרס גאוות המין הנשי של השנה: מירי רוזובסקי, "כל הדרך הביתה". מוכיח שב"ספריה לעם" עושים לפעמים גם בחירות נכונות, ושלמרות שכנראה עוד לא קראתם אותו, אתם צריכים לקרוא. אנחנו תקווה שתשמעו עליה עוד הרבה.
5. פרס שיחוק השנה, משולב בפרס גאוות המין הגברי של השנה: "ערבים רוקדים", סייד קשוע (הוצאת מודן). ערבי כותב ספרות עברית יפה. אנטון שמאס מתהפך במיטתו. יריית הפתיחה של קשוע עשתה לו כבוד. הרבה כבוד.
6. פרס הבושה השנתית למין הנשי: "רומן אמיתי", סמדר שיר (ידיעות אחרונות). ספר שעלול לשמש עבור חוקרי גזע כראייה למוגבלות היכולת המנטלית של נשים יהודיות.
7. פרס אלונה קמחי לספר הסקסי של השנה: "מתחת לקו העונג", חגי דגן (הוצאת חרגול). כי המדע הרג את הסקס אפיל של "עבד, התענגות, אדון" (הוצאת רסלינג).
8. פרס ספר הקהילה של השנה: "נחמה ואושר", ג'ים גרימסלי, הוצאת גוונים. כי נמצאה הזדמנות להמליץ גם על "ציפורי חורף" של גרימסלי, חלקו הראשון והבלתי רשמי של "נחמה ואושר".
9. פרס אתגר קרת של השנה :"בערוב אותו יום", גרייס פיילי (הוצאת כתר). מה שמוכיח שלא צריך להיות דובר עברית כדי להיות מי שבדרך כלל נחשב לחקיין אתגר קרת: היינו לכתוב סיפורים קצרים חסרי פואנטה. אפשר אפילו להיות אשה אמריקאית ולהיוולד ולהתחיל לכתוב כמה עשורים לפניו.
10. פרס הספר שמראה עד כמה אנחנו מטומטמים של השנה: "נערה עם עגיל פנינה", טרייסי שבלייה (הוצאת כינרת). כי זהו רב מכר בינוני, שהתרגום שלו הופך אותו לעוד יותר בינוני, אבל כולם ממשיכים לקנות אותו כי כתוב עליו "הרומן שריתק מליוני קוראים".
11. פרסי השנה לאיוורור קלאסיקות: 1. "יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", אנטון צ'כוב (הוצאת כרמל). כי זה צ'כוב אחר, סאטיריקון יותר מאשר פרוזאיקון, וכי לא האמנתם שאפשר להעביר צחוקים עם קלאסיקון. 2: "קולהאס ואחרים", היינריך פון קלייסט (הספריה החדשה). כי נסיך האופל של הרומנטיקה הגרמנית זוכה אצל המתרגם רן כהן לכבוד מלכים.
12. פרסי השנה לספר העיון הכייפיים: 1. שורשי הרומנטיקה, ישעיה ברלין (הוצאת עם עובד, ספרית אפקים). כי יותר פופי מזה לא יהיה הסר ברלין כבר לעולם. סדרת הרצאות מתומללות שעושות אחת ולתמיד סדר וניקיון במערכת המושגים הבסיסית של התקופה הרומנטית. 2. "ערוץ 2 – הממלכתיות החדשה", נועם יורן (הוצאת רסלינג). כי האמת הגדולה שמאחורי היציאה לפרסומות היא אמת גדולה.
13. פרס אירוע השנה: פליטת הפה (או לא) של סאראמאגו. כי היה מצחיק לראות את פרופ' מנחם פרי נזעק לכבות את השריפה שתרנגולת הזהב של הספריה החדשה הציתה. כי סאראמאגו כבר לא ייתן פייט לניק קייב על מקום בלב הישראלי. כי יפה ירקוני לא לבד.
14. פרס המוסף הספרותי המשעמם של השנה: "ספרים", עיתון "הארץ". מילא הטיימינג המחורבן, מילא העיצוב המיושן, אבל כבדות המשקל של מיכאל הנדלזלץ וגלריית כותביו הוא כבר סיבה אחת יותר מדי. טיפ קטן לעתיד טוב יותר: אף יותר משקוראים אוהבים לדעת (בקצרה) על מה הספר, הם רוצים לדעת (בקצרה) איך הספר.
15. פרס הגירושים המוצלחים של השנה : רם אורן (כהוצאת קשת), שנפטר מהקשקשת של שפרה הורן ונישא במפתיע ל"על חמסין וציפורים משוגעות" המדובר. כל אלה באים ללמדנו שאין להסתכל בקנקן- אלה לתהות על קנקנו.
16. פרס הנו-נו-נו של השנה: לאילנה המרמן ונילי מירסקי, שבילבלו את היוצרות כשקיבלו ל"ספריה לעם" של "עם עובד" את הקשקשת של אותה שפרה הורן בספרה "תמרה הולכת על המים" וגם את "חלמתי שאני ער" המטופש של אילנה ברנשטיין סרקרז, למרות האיכויות שמבטיחה הסדרה.
17. פרס הטרנד האירוני של השנה: לכל אותן הוצאות הספרים שתרגמו את המניפסטים האנטי- קפיטליסטים הרדיקליים, כאילו מחר עולם חדש נחריבה (בבל על "חברת הראווה" של גי דבור ו- "NO LOGO, הוצאת שוקן על "קללת הכלכלה" של ויויאן פורסטר ורסלינג על "פוסטמודרניזם או היגיון תרבותי של הקפטליזם המאוחר" של פרדריק ג'יימסון). וגם לנו, כמובן, שאספנו את כל הספרים האלה יחד עם שאר המצרכים בסל הקניות.
18. פרס הפרס המיותר של השנה: "פרס ספיר לספרות". מי תהיה/יהיה זו/זה השנה? האם בולי? האם גייל הראבן? שמא גבריאלה אביגור-רותם? מה שבטוח הוא שאם "פרס 'הבוקר' הישראלי" ימשיך להעניק את פרסיו לספרים מצחיקים כ"תיאום כוונות" של חיים סבתו ו"מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן, סופו להתגלגל אל קטגורית בדיחת השנה.
19. פרס מרכז פרס לשלום: הוצאת אנדלוס, ההוצאה הכי פחות אסקפיסטית. כי גם בשעה שרוח פטריוטית-לאומנית מנשבת, מהסוג שרק עם סגולה מסוגל לחוש, ממשיכה אנדלוס בעבודת קודש שמזכירה לנו היכן אנחנו חיים. כי התרגום ל"באב אל-שמס" של אליאס ח'ורי, יחד עם ספרי ההוצאה הקודמים, עוד עלולים לגרום לכמה אנשים לחשוב שלערבים יש גם שכל, רגשות והיסטוריה, למרות שנדמה שכל שהם רוצים זה להתפוצץ כל היום.