הטוחן

לא תתפסו אותו. אתם תשתדלו מאוד, אבל לא תצליחו. אתם תקראו את האוטוביוגרפיה שלו ("לא תתפסו אותי" – הוצאת מודן), אבל לא תתפסו אותו. אתם תצפו בסרט על חייו, באותו שם, המצטלם בימים אלה ממש, ותגידו לעצמכם, "וואוו, ליאונרדו די קפריו! מעניין מי ישחק בסרט על חיי?", אבל על חייכם לא יצלמו סרט, ואותו, את פרנק אבגנייל (הבן), אתם לא תתפסו.

פרנק אבגנייל אינו סופר. הוא בעל תשובה – ועוד אצל ביג פאפא בכבודו ובעצמו – ה-FBI. אותה רשות פדרלית שהקדישה זמן, כסף ואינספור סוכנים כדי להתחקות אחריו, היא זו שלאחר שריצה את עונשו היתה הראשונה להתייצב בפתח בית המעצר ולדרוש את שירותי הייעוץ של החברה שהקים, שעוסקת (איך לא?) בנוגדני נוכלים. מה שנקרא, הטקסט החוזר אל עצמו במהופך. אגב טקסטים, "לא תתפסו אותי" הוא אחד הדברים הכי קולחים וזריזים הנמצאים כרגע על מדף הספרים. אבגנייל אינו מתעכב על זוטות, תיאורים מפורטים או מלל פילוסופי שלא ניתן לסכמו במשפט וחצי – אצה לו הדרך לספר את הסיפור. ומיד לברוח.

בעידן בו כל פקיד בנק שסרח משים עצמו ל"רובין הוד", מותר להודות שגם רובין הוד היה בסך הכל עבריין נמלט עם הפרעה נרקיסיסטית שלא טופלה בעיתה, וההערצה של החברה לסטיות קרימנליות, רק בשל היצירתיות והתעוזה שהיא דורשת מפורעי החוק, מסתירה גם היא איזו אינפנטיליות תרבותית הרואה בנוכל צ'ארמר לא מזיק, במפצח הכספות רב אמן גאון וברוצח הסדרתי טיפוס אפל (במובן הסקסי של המילה) ומרתק. שיפוט מוסרי אינו תפקידה של אוטוביוגרפיה, לא כל שכן של אדם המאוהב בעצמו כל כך, אלא שכאן צריך הקורא להיכנס ולהביא ראיה ביקורתית משל עצמו.

סגנון הכתיבה של אבגנייל, שהוא חיקוי לדיבור ישיר, בבחינת יושב מולך ומספר את סיפורו, משעשע וכובש כבשיחת סלון, מקל על הבנת סוד הצלחתו החריגה. קורבן ההונאה הראשון של אבגנייל היה אביו וכספי חסכונותיו, עד גיל 21, הספיק – לפי הודאתו – לנכלל כמה מיליוני דולרים ולבזבז אותם על נשים יפות, חיי לוקסוס ואקטים של דחף בזבזני חסר פשר. רק לירח לא הגיע. אבגנייל מצליח להקסים ולהסוות את כשליו המוסריים, ולמרות התנצלויות רפות, אולם לעולם מבודחות, הוא אינו מצליח לשכנע ולו פעם אחת כי נטש את חיי הפשע מהסיבות הנכונות. נכון יותר לומר שהעניין התחיל לשעממו, או שהסיכון לא עמד במבחן הרווח. אולי פחד הכישלון, מי יודע? על כל פנים, אבגנייל פרש בשיא, והותיר את הוצאת הספרים, התקשורת לסוגיה והוליווד בעצמה לזבוח לו בהשתאות, משל היה דמות מיתית אורבנית ולא נוכל עלוב ברבע דולר.

אמנם סיפורי הכיבושים, השיגועים ומהלכי הכחש והרמייה שלו מדהימים בפשטות תכנונם וביישומם, ואבגנייל מסביר את הצלחתו בחוסר נכונותם של האנשים להאמין באפשרות השקר, גם כשזה מונח לרגליהם, וגם כשהוא סותר את ההנחה כי האדם הינו יצור חשדן ונבון ביסודו, הוא לא שוכח להוסיף איזו מחמאה בכיוון הנכון – זה שלו. הוא נהג בכל האנשים שפגש בחייו, כולל בני משפחתו, במידה של בוז השמורה לחכם המתנשא על שוטה, כולם מועמדים פוטנציאליים לטריק התורן שישלוף מהשרוול, לא טרח ולו פעם אחת להתייחס לרומנים שניהל עם קורבנותיו הנשים כיותר מאשר "תקעתי אותה" (וגם רוקנתי לה את הויזה), ועם כל זה, הוא ממשיך להקסים ולהפנט, אולי בשל האינפנטיליות השובבה בה הוא מתייחס לעצמו ולמעשיו, מכוון לפיטר פן שבתוך כל אחד מקוראיו. פיטר פן, אם כן, הוא פראייר לא קטן. ופקיד הבנק שלך אינו לוקח לעצמו. הוא רובין הוד. חסר רק דון קישוט שימוטט את המשק בתואנה של נאיביות קוסמית, והתמונה תושלם.