ירושלים של זהב

אוטו מניאק זה אריאל גל, בחור בן 25, סטודנט באוניברסיטה העברית שעושה סוג של לואו-פיי ירושלמי. הוא חתום ב"פוך" של מוטי שהרבני, ועכשיו יצא לי לשמוע את הדיסק השקט והנחבא שלו. גל שותל דיסטורשנים קטנים, פצפוצים ורעשים מוזרים של הפרעות לאורך כל הדיסק כמעט, באקט שעומד באמצע הדרך בין תחביב מוזר לפטיש אובססיבי. אבל זה נשמע טוב.

מאוד ייחודי הדיסק הזה, שכמובן הוקלט בבית. גל נע ללא הרף בין הגיטרה שלו ולחניו הנוגים, הנוגעים בפולק ישראלי לא קיים, לבין המחשב שלו, שמאפשר לו ליצור לופים וחצאי לופים לא קונבנציונליים מתוך מלאי הרעשים שעומד לרשותו, כמו גם לבנות חזונות מופרעים, מעט מפחידים, לסחוט החוצה את השדים שמתחבאים מתחת לחוטים, ביצירות האינסטרומנטליות באלבום.

יש תחושה מאוד ירושלמית לדיסק הזה. יש גם תחושה ברורה של אלבום שהוקלט בבית. זה כשלעצמו יכול להיות טריקי, במיוחד באלבומים עצמאיים ישראלים, שבהם לעתים קרובות התוצאה קצת מתפקששת. לא כאן. גל מוכיח מיומנות רבה בהפקה, הוא יודע איך להרכיב לופ תופים כמו שצריך, והוא מבין איך לשחק על מינימליזם – שם הקוד של הדיסק הזה, יחד עם תוגה, צניעות וכישרון.

באתר של "פוך" אפשר להוריד את "העצבות האינסופית של דב", שמתפקד כמעין סינגל חצי מודע לעצמו מהאלבום הזה. תבדקו את זה. אני הייתי ממליץ ללכת על כל הדיסק. יש פה כמה דברים שקל וחבל להחמיץ.


*אוטו מניאק, פוך