מניאק מי שלא מפרגן

עוד לא שודר הפרק האחרון של "לחיי האהבה", וכבר יוצא הלב אל סופי – שיצליח לה! עוד לא נשרה הדמעה האחרונה על מטפחת המלמלה הוורודה של רונה, וכבר נזעקת הנפש – רק שיסתדר לה! כי סופי - ואחרי שיצא לי ללטוש זוג עיניים בהמיות אל מעיין קרת (במצי-אות!) - היא הג'ינג'נה הכי שווה בנמצא.

ואין מצב אחר אלא לפרגן לשחקנית המחוננת על מזלה הטוב ששיחק לה ועל המזל הטוב ששיחק גם ל"לחיי האהבה", והנה כבר נרשמים חילופי מהלומות בסטימצקי על העותקים החתומים של הבסט-סלר שמיהר להציע איכות בל תימחה. שכן סופי היא סיפור הצלחה, לא רק בקנה מידה של הערוצים הדיגיטליים, או העדה השומרונית, כי אם בכ-ל קנה מידה, לפחות כזה שמכון גיאוקרטוגרפיה מסוגל להכיל.

ועוד הכפיים נמחאות בהתלהבות וכבר מתחילה צרעת הדאגה לרחף מעל לחיוך מאה אלף השקלים של סופי. מה יעלה בגורלה לאחר שתונף היד על שאלטר הסדרה? והרי הדבר קרוב כל כך! האם תמשיך הקריירה האדמונית, המנומשת, החייכנית ומעולת הלוק בחולצת בטן, ללבלב בשמינו, גם לפרוח? שהרי לא יעלה על הדעת כי לאחר שלל שערים ב"פנאי פלוס" וב"לאשה" – התנ"ך והברית החדשה של עולם הפנאי והבידור הישראלי – תגוז זו לשמי השכחה, כמו לא היתה? והיא הרי נגעה באושר, או שמא שתתה לחיי האהבה? ועל כל פנים, מי סופר?

ואמנם ריבה זו אינה סתם עוד פנים נעימות בטירוף, כי אם גם זמרת, ומיד הידיעה הקטנה, אך המרנינה, מוצאת את דרכה אל גזרת העין, ומבשרת כי הנ"ל שוקדת על לא פחות מאשר תקליט שדרים, הלא הוא סינגל. האח! האין זו אותה סופי שהפליאה בקול ערב ומנומש בקלטת הפלא לילדים "פים פם פה"? ובוודאי ובוודאי – "שם ביער ירקרק צומח גן מקסים/ זה גנו של הענק שמעורר אימים/ כל הילדים רוצים בגן להשתובב/ אך אליו פוחדים מאד להתקרב", שרו שפתיה המתוקות, כשטוביה צפיר מחרה אחריה, "פים פם פה/ מי זה בא לשחק פה בגן?/ פים פם פה/ אולי הוא שם, ואולי הוא פה?". אכן, היה כאן שמח בטירוף לפני שנולדנו.

והלא היא מיידלע וממושקה, ובכלל, נראית אחת מ"העם", כזאת שמחוברת לאזרח הקטן, ולא מזייפת את הדמעות, כי כשהיא בוכה היא יודעת להביא את הכאב, וכשהיא מצטלמת, שערה משתפל לאחור, עיניה מנצנצות בתשוקה ובתקווה ש"הפריצה" תסתיים בכיבוש, בחדירה לתודעה, רק לב ללא לב, עיתונאי ללא מצפון, לא ירכין ראשו בהכנעה ויודה: "מודה אני. מגיע לה". כי אם למישהו מגיע – ואין "מגיע" בשואו ביזנס, כמו גם בכדורגל, כמו גם ב"חיים" - הרי זה לסופי, שהיא פשוט אחת שיותר משהיא יוצאת דופן, היא ייחודית בחוסר ייחודה, ועל כל פנים, מי סופר? ומניאק מי שלא מחזיק לה אצבעות.

וכעת, עם הסוף הבלתי נמנע, יש לאחד שורות, להקים שרשרת מנומשת של אוחזי ידיים, ממעיין קרת בדרום ועד אפרת רותם על גדת הקישון, ומהלב צריך שתצא הקריאה הרמה, שתחצה כל מרחק, כל משעול וגיא התנשאות או ציניות – צדקה, יהודים, צדקה! ואם לא יוושע העם מהקריאה, מרוח האחדות שקפצה עליו, נעבור לשלב ב' בתוכנית, קריאת "צדקה תציל ממוות!" בקצב ה א-קפלה. ואם גם זו לא תועיל, אזי יקיץ הקץ ונאסף לנו אל אבותינו בידיעה כי משרון דוראני ועד סופי לא קמה כנועה תשבי, עם כל הכבוד לג'וני קוניאק.