סחתיין

מזמן לא יצאתי ממוזיאון עם חיוך על הפנים. הפעם זה קרה. מוזיאון הרצליה עשה לי את זה. השבוע נפתחו שם תשע תערוכות חדשות, לפחות חמש מהן מעולות ממש.

התערוכות בהרצליה הן לרוב אוסף אקלקטי, מקבץ תערוכות שאצרו אוצרים שונים. גם הפעם זה כך, אולם בניגוד לפעמים קודמות, הפעם הן מתחברות ביניהן ויוצרות אחדות מענגת. לכולן מכנה משותף: העיסוק בגוף ובזהות המינית, העיסוק בבית ובמשפחה, הגבול בין תיעוד לאמנות. בעיקר יש שם הומור.

קודם כל, כבוד לישראלים. ב"חדרי חדרים" מציגה האוצרת אפרת לבני עבודות של עשרה אמנים צעירים (12 בעצם, אם לוקחים בחשבון את הצמדים רותי וזויה, גיל ומוטי). הנושא המחבר ביניהם הוא בית ומשפחה, נושא שמצליח לסחוט עומק מכל אחד. מי שאהב את גיל ומוטי בתל אביב, שיגיע דחוף למיצב שלהם בהרצליה: שם הם באמת במיטבם. בחדר הילדים הענק שהם הקימו שם, הגדוש הומור והפתעות, החוויה שהם מציעים מגיעה למיצוי טוטאלי.

עבודה משובחת אחרת היא של רונה יפמן וגיל יפמן, אחות ואח (או שמא אחות ואחות?), שפורשים על קיר ענק סאגה משפחתית אינטימית, מצמררת ומרגשת, של חיפוש זהות מינית. הם לא מתכסים, לא מתיפייפים, ומצליחים לשמור על הגבול הדק בין תיעוד לאמנות, בין ייצוג למציצנות. הם מודעים לדחף המציצני של מי שצופה בהם ו"מספקים את הסחורה" במינונים קטנים, מתוך עמדת שליטה. אחד הקירות היותר מרגשים שראיתי לאחרונה. השורה התחתונה: גיל מצמיח שדיים.

עוד אמן צעיר שמציג עבודה מצוינת הוא לירון לופו. לופו פורש על קיר ארוך המון ציורים קטנטנים, שיחד יוצרים מכלול אחיד: סנאפ-שוטים של זיכרון. נוסטלגיה, ילדות, כלבים וחתולים, מצלמות. לצד קיר הציורים הוא בנה מיצב עם מחשבים ישנים שמציגים סרטוני אנימציה קצרצרים ופשוטים: גם הם, כמו הציורים, מעלים הבהובים של זיכרון ויזואלי מתוק.

גולת הכותרת הן התערוכות מחו"ל. האמנית הארגנטינאית ניקולא קונסטנטינו בנתה מיצב שהוא בוטיק לבגדי עור: חלון ראווה יוקרתי שמזכיר את החנויות בכיכר המדינה או בפריז. כל המעילים, הנעליים, הפרוות והתיקים ב"חנות" הזאת עשויים מעור אדם, כולל פטמות וחורי-תחת. סתם, לא באמת. הכל מסיליקון. יש כאן, כמובן, אמירה חזקה על שימוש בעורות של בעלי חיים ועל הגוף האנושי. בניגוד לעבודות אחרות שעוסקות בנושאים האלה ולא תמיד מצליחות להתעלות מעל הפתטי, המיצב של קונסטנטינו פשוט עובד. גם הצמד עזיז וקוצ'ר (שני אמנים ידועים מניו יורק) עוסקים בעור האנושי. אצלם זה מעט יותר מגעיל, למי שלא נהנה לראות מקרוב נקבוביות עור חשופות ונקודות חן. עזיז וקוצ'ר בונים ארכיטקטורות דמיוניות מעור אדם בצילום מעובד. הצילומים פחות מסעירים, אבל עבודת הוידיאו, חדר-גוף, שחיישנים מותחים אותו כמו יצור חי בכל פעם שעוברים לידו, חזקה.

אהבתי במיוחד את הדוקומנטריסטים בתערוכה: לילי אלמוג, ישראלית שחיה בניו יורק ומציגה צילומים ווידיאו מקסים של נשים בחדרי השינה שלהם, והצלם פיטר מונרו, גם הוא מהידועים יותר. מונרו צילם גברים שחיים עם האמא הזקנה שלהם, וכתב לצידם טקסטים מצחיקים. התערוכה שלו מבריקה, כל מילה מיותרת. רק ביקורת אחת: חבל מאוד שמוזיאון הרצליה לא טרח לתרגם את הטקסטים שלו מאנגלית לעברית. אפשר לקוות שעד ה-10 באוגוסט, מועד סיום התערוכות, זה יקרה. אגב, המוזיאון העלה את מחיר הכניסה ל-20 שקל למבוגר. חבל, אבל הפעם זה שווה: התערוכות שלהם הקיץ (ויש עוד הרבה שלא הוזכרו) הן בילוי מושלם ליום קיץ חם.