שתהיה לי בריא

זה כמה שנים שדויד גרוסמן נמצא בצומת דרכים. אמנם זה כבר הפך למעין הרגל פופולרי למנות את עוז, א.ב. יהושע, אפלפלד, סמי מיכאל, מגד, קנז וגרוסמן בנשימה אחת, ממש טבע שני עבור מי שקורא את הספרות שהתפתחה בישראל קריאה גסה או מרפרפת, אבל זהו הרגל מגונה. גרוסמן אינו עוז. ואין כל צורך אפילו להתחיל ולדוג טעמים אמנותיים כאלו או אחרים לטובת אישוש אי-השיויון - הוא וחבורת עוז פשוט לא שייכים לאותו שנתון. כמעט עשרים שנה מפרידות בין גרוסמן לבני דורו של עוז. עוד פחות שנים מפרידות בין גרוסמן וקרת, ולא יהיה אחד שיעז אי פעם לשדך בין השניים. אז מספיק עם זה ודי.

ושוב: זה כמה שנים שדויד גרוסמן נמצא בצומת דרכים. הוא בן 48, מאחוריו כעשרים שנות כתיבה ספרותית פוריה להפליא, ולפניו אף אולי עוד יותר. אם תרצו, גרוסמן ניצב בנקודת שיווי המשקל של הקריירה שלו. אם תרצו אחרת, גרוסמן מסתובב לאחרונה סהרורי באזור מאוד עדין ורגיש. נדמה שזה די ברור לכל מי שעוקב אחריו בשנים האחרונות, שהוא כאילו בקטע של לחפש את עצמו קצת. ספרותית. כי על אף ש"שתהיי לי הסכין" ו"מישהו לרוץ איתו" - שתי היצירות האחרונות שלו – הם רומנים גרועים, נכון והוגן יותר לתפוש אותם כניסיונות לא מוצלחים בכיוונים חדשים. זוג הנובלות החדשות שמאכלס הספר "בגוף אני מבינה" (הספריה החדשה) מעידות יפה מאיפה גרוסמן בא, אבל מותירות תשובה מעומעמת לגבי השאלה לאן הוא הולך.

בראשונה, "א?טרוף" שמה, נובלה שגרוסמן מעיד כי עסק בה במשך שנים, אדם שאשתו בוגדת בו בורא סביבה וסביב המאהב שלה עולם הזייתי שלם, אותו הוא חי ונושם ועליו הוא מספר ביצריות ויצירתיות רבה לאשת אחיו. בשנייה, סיפור חם-חם מהתנור הגרוסמני שהעניק לספר את שמו, בוראת אשה עולם רגשי שלם סביב מפגש אמיתי מן העבר בין אמה היוגיסטית וילדון רגיש, מפגש קצר בו היתה לו למעין מנטור גופני ורוחני, ועל העולם הזה היא מדווחת לאמא בסיפור שכתבה ואותו היא מקריאה לה. ולא רק באופן שבו שני הסיפורים תומצתו על הדף נגלות ביניהם נקודות השקה וקווים מקבילים גלויים, גם בחיים, כלומר בספר עצמו.

גרוסמן כותב על קנאה עזה שמחליפה מצב צבירה ונוזלת להיות משהו אחר: בנובלה הראשונה, שאול הנבגד מהוון את תחושות העלבון שלו והופך לפנטזיונר כפייתי שניזון מהסיפורים שהוא מספר לעצמו ומשתף בהם לרגע אחד בלבד אדם אחר. בשנייה, רותם, שלה יחסים בעייתיים מאוד עם אם אגוצנטרית השוכבת על ערש דווי, הופכת את תחושות היתמות המדומות שעדיין מקוננות בה למנוף יצירתי כדי לכתוב ספרות על מי שגנב את לב ההורה של אמה. אך אם נכנסים פנימה, מבינים כי מה שכורך את שתי הנובלות באופן המהודק ביותר היא העמדת הערך הסיפורי של החיים במרכזן. סיפור שהוא מציאות חלופית עבור המספרים. סיפור שמספרים בשביל למצוא מקום בחיים. סיפור שהוא חיים.

ובעצם צריך היה כבר לציין את זה קודם: "א?טרוף" היא מפסגות היצירה של גרוסמן. חבל על כל מילה אחרת ומיותרת. יצירה עסיסית וגדושה חיות עד להתפקע, זרימה קצבית וסוחפת בלב טבע האדם, שאפילו לא מתביישת לעטות גם אופי אפל במינון נכון. אם כך נראית עבודה ספרותית שגרוסמן מטפל בה שנים, והיא אכן נראית כזו שעוברת כחוט השני בספריה שלו, אולי רצוי שיפתח צעדים גדולים יותר בין ספר אחד לשני. גם "בגוף אני מבינה" היא סיפור טוב, אבל מפוספס. הוא פשוט נמרח טיפל'ה יותר מדי סביב ההובי החדש של גרוסמן – יוגה.

אם לשוב אל התחושה הכללית, היא משדרת שגרוסמן בדיוק הופך את הצד של התקליט. לאחר תעייה מעט אבודה בעולם הנוער והילדים, הוא אכן שב לעולם המבוגרים, אך ניכר שהוא עדיין מגשש. לראייה – הוא מפרסם נובלות. מין סיפורים נושאיים. כך שגם על כל מקרה ושיפוט אחרים ל"בגוף אני מבינה", גם לאורך ימי שבוע הספר הנוכחי, השאלה "דויד גרוסמן לאן?" מעל ראשו של זה החותם על ספריו בדוכן תמשיך לרחף.