חיים חפר טען בשבוע שעבר שכל מה שהמרוקאים הביאו לישראל זה רק מופלטה וקברים, אבל צריך להוסיף שהם גם נתנו לנו במתנה את המטבוחה הטעימה. ולפני שמשה אבגי מתנפל גם עלי, נדמה לי שכל הדיון שהתקיים בסוף השבוע סביב דבריו של חפר בעיקר לא מוסיף הרבה כבוד לאלה שהתנפלו עליו בכאלה שפריצים מתלהמים. כי התהליך המעייף שמתנהל בישראל בכל פעם שאיזה ידוען בקליבר משתנה פולט איזשהו דבר שטות הזוי, הוא כל כך משומש, עד שמי יוצא באמת טמבל הוא מי שמרגיש צורך להתייחס לדברים הנדונים בכזאת חמימות מזג. במצב כזה צריך פשוט להשתמש בטכניקת "הכל חוזר אליך וקקה בידיך" וחלאס עם כל הבלאגנים. יותר מדי אנשים בישראל עושים הון פוליטי ויחצני על פליטות פה של אחרים. וששר התרבות מתן וילנאי יפסיק לקפוץ.
אבל ההתבטאות המטומטמת של חפר מקאמבקת לרגע את השאלה המפורסמת: "מה אתה עשית בשביל המדינה?". אם אתה מרוקאי אז נוספת הערת השוליים: "חוץ מלטגן מופלטות". ואם אנחנו מעבירים את כל המטען הזה לזירה התרבותית, הרי שערוץ בריזה, שבעצם מתקיים מעצם זה שאנשים כמו חפר לא סותמים את הפה שלהם, משדר את התוכנית "כך נראינו" כדי לבחון בפרמטר המזרחי את השאלה הדומה: "מה אתה עשית בשביל מצעד הפזמונים?".
"כך נראינו" מביאה מהארכיון רגעים טלוויזיוניים שהגדירו במהלך ימי השלטון הדיקטטורי של הערוץ הראשון את הזהות המזרחית דרך הפריזמה המוזיקלית. הוא מביא, לדוגמה, את הספיישל הראשון מ-82' שערך הערוץ לשימי תבורי, את התוכנית "בצאת שבת" עם עפרה חזה, את הראיון המפורסם של ריטה ב"סיבה למסיבה" מ-86' בו סיפרה את הסיפור על כך שנפלה מהחלון כשהיתה ילדה קטנה וניצלה בנס, ואת תוכנית המצעד "להיט בראש".
מכיוון שאין לי לוויין, ואין לי זין לדבר עם השכנים כדי להתארגן ולעשות לוויין, צפיתי בקלטת פרומו של "כך נראינו". והפעם: "להיט בראש" מה-26.1.86 בהנחיית שרי צוריאל ומשה "הייתי מת להיות נועם גילאור" מורד. מיותר לציין שמדובר בתענוג אסתטי. צבעים דומיננטיים: ירוק בהיר, תכלת, כסף, ורוד, טורקיז, כתום עז וסגול נוצץ. אופנה לוהטת: חליפות מכנסיים אקסטרה אקסטרה לארג', כריות בכתפיים, עגילי דמאר, אפרו תימני, צעיפי קטיפה, קלידי גיטרה וגבה אחת בסטייל מני בגר. יש גם מעברי אסיד האוס בין שיר לשיר ופינת "וידאו חו"ל" המארחת הפעם את פאלקו בשיר "הרקד אותי אמדאוס" ו"וואם!" עם "אני הגבר שלך".
אבל חוץ מהאספקט הנוסטלגי-קאמפי הברור מאליו, יש כאן הזדמנות לבחון איך אמנים מזרחיים השתלבו בהגמוניית הפופ של אותן שנים. וכאמני מיינסטרים הם עשו עבודה לא רעה בכלל: גבי שושן (במראה של ג'ון טרבולטה) באחד הקאמבקים הראשונים שלו בשיר "משו משו", עם השורות: "אומרים שרוקנרול זה משהו מיושן, אז הלכתי לברר בדרום יוון"; שלווה ברטי במקום ה-14 עם השיר "מה אני שומעת" המלווה בפופ אפ וידאו המעליב (שמספק מידע לאורך כל התוכנית): "ברטי ניסתה לפתח בשנות התשעים קריירה בחו"ל אך בלא הצלחה יתרה"; ריטה עם "בגידה" במקום השביעי שמשתוללת כאילו היא סינדי לאופר, וגלי עטרי במקום הראשון בשיר "הכל עומד במקום". כולם או רובם יוצאי עדות המזרח (שרון ליפשיץ תימניה?). כלומר שבזרם המרכזי לא היתה בעיה להשתלב כמו שצריך ואף לכבוש את ראש המצעד.
בסוף התוכנית מופיע הכיתוב: "זוהר ארגוב מעולם לא הופיע ב'להיט בראש'". זוהי הנקודה המשמעותית ביותר מבחינת הרעיון של "כך נראינו" העובדה שזמר שבאותה תקופה היה הפופולרי ביותר בישראל לא זכה להיכנס להיכלי הפופ המקומי בגלל שלא התאים לרוח המתבקשת של הממסד התרבותי דאז ונאלץ להסתפק בהיותו אליל קסטות שלא זוכה להכרה הראויה. אי נוכחותו של ארגוב, שהיה הרבה יותר משמעותי, חשוב ומוכר מלהקת טנגו, לדוגמה (מקום עשירי עם השיר "שפוי מלחמה"), היא האמירה הנוקבת ביותר על האופן שבו אמנים מזרחיים באמת, כלומר כאלה שעושים מוזיקה מזרחית נטו ולא עושים פופ אמצע הדרך והם מזרחיים רק במוצאם, יכלו להתקבל רק בקושי לקליקה הלאומית הזאת שתמיד היתה בטוחה שהיא יודעת איך מוזיקה פופולרית להמונים צריכה להישמע ולהיות משודרת. ואז זה בדרך כלל נשמע כמו "שהשמש תעבור עלי" של ירדנה ארזי (מקום שלישי). למען הדיוק ההיסטורי, אני לא מדבר על הראיון המפורסם של ארגוב בתוכנית "ממני" של מני פאר שם הוא חטף את הקריזה וצעק: "עם מה חופרים? עם גרזנים? עם מחט, עם מחט חופרים".
אותו קושי לחדור לרדיו ולטלוויזיה עם שירי בכי, נהי וסבבה מזרחיים קיים גם היום. אבל מכיוון שהקושי הזה קיים גם אצל הרוק הישראלי הצעיר, משפחתו וכל מה שלא מלקק את האוזן, אזי שבגדול קשה לדבר על קיפוח של זמר מזרחי באופן ספציפי. להפך, הסופרסטארים הכי גדולים עכשיו הם מזרחיים: ליאור נרקיס, אייל גולן, אפילו את הפרענקית שרית חדד שלחנו לאירוויזיון. אבל עדיין קשה לי לדמיין באייטיז את שרי צוריאל מכריזה בהתלהבות: "ובמקום הראשון, זמר צעיר שזו לו הפעם הראשונה במצעד, קבלו את מושיק עפיה". ההארד-קור של המוזיקה המזרחית עדיין קשה לאוזניים של הקהל האשכנזי הרחב. אפילו שהוא מדבר למאסות של אנשים כאן יותר מאלף ואחד שירים של, נגיד, חמי רודנר.
* "כך נראינו" משודרת בערוץ בריזה בימי ראשון ב-21:30
ותודה לחיים חפר
9.6.2002 / 10:09