טסטוסטרון

אחרי שפרץ למוזיאונים בכוח כדי להוכיח שרק כך אפשר להצליח, אחרי שהחדיר עבודות שלו בעורמה לתערוכות אליהן לא הוזמן, הפך אליעזר זוננשיין לכוכב. הוא הישראלי היחיד מזה כעשור שהציג בביאנלה בונציה שלא במסגרת הביתן הישראלי, ומאז הדברים מתגלגלים לטובתו. עכשיו מזמינים אותו, עושים לו כבוד. מודע לכוחו הזמני ולעובדה שהכל חולף, החליט זוננשיין לנצל את בימת היחיד שניתנה לו לפעולה חתרנית נוספת. לא שזו חתרנות מי-יודע-מה להזמין אמנים שהממסד עדיין לא מכיר לעשות במוזיאון מה שבא להם, אבל עבור מוזיאון תל אביב זו פעילות קיצונית ממש - משהו שאפשר יהיה לנפנף בו בעתיד, אם יואשמו בשמרנות. היד החופשית שהוא קיבל שם (או לקח לעצמו) עושה למוזיאון רק טוב. חמשת החברים שהזמין, מפורסמים יותר ופחות, יצרו שם חדר מפוצץ באנרגיות חיוביות.

רק מלראות את הגרפיטי המקושקש בכניסה לתערוכה נהיה שמח. על קיר השפריץ הייצוגי של המוזיאון השפריצו החברים בספריי (ברגע האחרון, כדי שלא ימחקו להם) "הפרולטר'ז מתל אביב" - רמז עבה לקבוצת כדורגל מסוימת, וגם לייעוד שלהם בעולם. האווירה הפרולטרית החמה שולטת גם באולם, שצבוע כולו באדום לוהט. שני מיצבים גדולים תופסים את מרבית החלל - "פורט" (נמל), המיצב שזוננשיין הציג בביאנלה בונציה, ו"הקווסט אל הגביע" – מיצב-מבוך מקופסאות קרטון שבנה עידו שמי, ברוח משחקי האתגר לחיפוש המטמון.

בין זוננשיין לשמי מחבר צבע אדום. "שנינו חולים על אדום סופרלק מס' 97, ככה בכלל נהיינו חברים", כפי שזוננשיין מגדיר זאת. פרט לחיבה לצבע על משמעויותיו, חברותם ארוכת השנים כללה גם פעילות בסצנת המועדונים. עד לא מזמן ניהל שמי את מועדון הדינמו דבש שהקים ועיצב ברוח אסתטיקת הכדורגל. החבר זוננשיין הוזמן לעצב שם את עמדת הדי.ג'יי, ומאז הלוק הזוננשייני מזוהה גם עם המועדון התל אביבי. שמי החליט לעזוב את הדינמו אחרי הניצחון של הפועל תל אביב על לוקומוטיב מוסקבה, שהוכיח לו שאפשר להגשים חלומות. המבוך שהוא בנה הוא הגשמה של חלום ישן, סקיצה למיצב גדול יותר שהוא מתכוון להקים. זו פנטזיה מתוקה-מרירה, קומיקסית ברוחה, שקושרת בין הביוגרפיה של הגיבור הפנטזיסט לביוגרפיה של הפועל תל אביב ומנצ'סטר יונייטד אהובותיו. כל הסמלים והאלגוריות במשחק שאובים מעולם הכדורגל, כשהמונדיאל הוא כמובן עיתוי מתוכנן. גם מי שלא יודע שהכדור הוא עגול ושכדורגל משחקים 90 דקות יוקסם מההומור, האהבה לפרטים, רוח החופש והתום. מיותר לציין שעבור אוהדי הפועל תל אביב זה גן עדן אדום.

המסע להגשמה העצמית מאפיין גם את המיצב של זוננשיין, שנוצר במיוחד עבור הביאנלה בונציה - סדרת ציורי מחשב בהדפסה איכותית, המתארת את שרשרת המזון בעולם האמנות. כל ציור מייצג תחנה במסע של האמן מאנונימיות מחתרתית להכרה ממסדית. על הקירות האדומים שבין ההדפסים שירבט זוננשיין בגיר תרשים זרימה עם הערות ציניות על מקומו של האמן בהיררכיה. בשרשרת המזון הזוננשיינית אמנות היא מוצר שיווקי לכל דבר, חלק ממערך הבידור בתרבות הצריכה הדורסנית. עולם הסמלים שלו מאוכלס בלוגואים של תאגידים רבי עצמה, רובים, מכוניות מרצדס שמסמלות את הכסף, חזירים שמייצגים את השיטה, דוברמנים שמגלמים את הכוח, ברבורים תמימים שמסמלים את הקהל, ושלל דובדבנים וכלניות אימתניות. גם אם לא מבינים עד הסוף את השפה הפרטית שהוא המציא, משהו מהמסר הביקורתי מחלחל. גם אם לא מחלחל, תענוג להסתכל.

בראיונות לעיתונות ובפעילותו הלוחמנית להכרה, זוננשיין מצטייר כטיפוס אגרסיבי. כוח ואלימות הם ללא ספק האסטרטגיה השיווקית שלו ונושא מרכזי בעבודתו, אולם הציורים עצמם מדהימים בעדינותם. משהו בעושר שלהם, בעולם של מעלה ושל מטה ובפרטים הסמליים, מזכיר את ציוריו האלגוריים של הירונימוס בוש, על גן עדן והגיהנום. גם אצל זוננשיין האלימות מעודנת בוירטואוזיות של רקדנית בלט. אבל אין מה לטעות בעדינות, החדר כולו טעון בטסטוסטרון.

מלחמה וגבריות הם נושאים שמופיעים אצל כל החמישה. תחת הכותרת "איש מלחמה מוליד תמימות" מצייר אייל שפרון מלחמה שהפכה לשיר, כתמים עדינים וחושניים. המלחמה (הפעם באופן ספציפי מלחמת לבנון) נוכחת גם בצילומים הציניים של ליאת הראל-שוורץ ושלומית ליבוביץ', שמשתינות בקשת על אדמת רמת הגולן ולועגות למנהג הזכרי לסמן טריטוריה. ארבע העבודות שונות מאוד, ונראה שחדר אחד לא הספיק לכולם. אבל עם כל הדוחק, הצפיפות והאילוצים, התחושה החזקה שעוברת מהתערוכה היא של חופש ושחרור - סופסוף קצת חום אנושי בקור המוזיאלי.