איך נראית התלת פרצופית?

איך את בוחרת את הגבר שלך: אמן מיזנטרופי רגיש? מאהב דון ז'ואני מסתורי? אבהי, אחראי ודואג? מימיה בוחרת לא לבחור. היא בוחרת בכולם. "מימיה" הוא שם ספרה השני של סוזן אדם, מחברת "כביסה" (שניהם בהוצאת כתר). בעצם מדובר ברומן ישן - אדם כתבה אותו לפני ספרה הקודם והמצליח ושמרה במגירה - אבל זה לא באמת משנה, סתם קוריוז. גם "מימיה", כמו קודמו, מככב ברשימת רבי המכר, וגם הוא רומן טוב. סוזן אדם עברה את המבחן - היא סופרת. "כביסה" לא סתם התפלק לה בטעות.

אדם נולדה בטרנסילבניה כז'וז'ה. גיבורת ספרה הקודם היא אילידיקו ששמה שונה לחבצלת. כוכבת הרומן החדש היא מיה או מיה או שתיהן - מיהמיה. ריבוי השמות יוצר, בכל המקרים (הספרותיים לפחות), זהות דו פרצופית, תלת פרצופית או רבת פנים. מימיה בוחרת בכל. בוחרת בכל המאהבים ובכל הזהויות הנשיות שמוצעות לה בעולם המודרני: נשואה, רווקה, עקרת בית, אשת קריירה, חזקה וחלשה.

הבחירה באי הבחירה היא המקום שבו מתגלה מימיה כפנטזיה, למרות היותו מתחזה לרומן ריאליסטי (מתאר עולם הגיוני של כאן ועכשיו), מפני שמימיה אוכלת את העוגה, מצליחה להשאיר אותה שלמה, ואפילו לא נאלצת ללקק את החלב שנשפך. החטא ללא עונשו.

כל דמויות המשנה בספר בנויות היטב, חד משמעיות אך לא נטולות עומק. דווקא דמותה של מיה (שהרומן גם מתגולל בגוף ראשון מגרונה), מפני שהיא נודדת בין זהויות - ברורה פחות. היא כמעט כלי ריק שמכיל את האהבות שלה. התחנות המרכזיות בחייה הן סיפורי אהבה, הגברים שלה. אבל היא אינה מפחדת או מתביישת להיות "נשית". מימיה היא דמות נשית שאינה נשפטת רק על פי כלים פמיניסטיים של תלות ושחרור.

השפה של אדם היא זו שעוברת בשביל הביניים של שפת הספרות הישראלית: לא אליטיסטית אבל גם לא מתפשרת, לא אנכרוניסטית אבל גם לא "המילה האחרונה", לא אוורירית וגם לא עמוסה לעייפה. זו שפה שעוד מאמינה ביכולת שלה להביע ולתאר, ועושה שימוש בכל רובד שפה שמאפשר זאת.

על גב הספר נכתב שסוזן אדם בוראת "זמן נשי חדש... זמן שבו העבר ההווה והעתיד אינם נובעים האחד מן האחר". הספר גם נפתח באזכור מאמר שכותרתו "הזמן החדש". ובכן – עד כאן. לפנינו רומן כתוב היטב, אך יש גבול לקרדיטים שאפשר לזקוף לזכותו. הסיפור אמנם כאילו מתקיים ברגע אחד בהווה, שמיד לאחר התיאור הקצר שלו, גולש אל זכרונות העבר שהובילו את הגיבורה אל רגע זה (כך קורה גם ב"כביסה"), אך מכאן ואילך מתקדמת העלילה באופן ליניארי ורגיל למדי. הבזקי תודעה וזרמים אסוציאטיביים אינם דבר נדיר ומפתיע במיוחד עבור הקוראים. מוגזם לקרוא לזה "זמן חדש". דווקא המבנה הוא נקודת התורפה של הרומן - מבנה פשוט, לא מעורר ולא מאתגר. אחיד, מלוכד וסגור מדי, על פי האבטיפוס של דמויות המשנה ולא על פי דמותה הניידת של מימיה; מה שהופך את הרומן כשלם להיות קצת "בסדר" מדי, לפעמים עד כדי שעמום.

איכויות הרומן הזה מצויות דווקא בפרטים הקטנים, בפרגמנטים הרגעיים שמהם נתפרת העלילה, שהסופרת מפליאה לתאר: "דלת המכונית נפתחת בשתי צווחות והבזק מסנוור", "התכווצה עד למידה המינימלית הדרושה כנראה לאדם כדי שיוכל להמשיך לחיות", "בדו קרב של צחוקים סורגות משפטים". לכן, על אף העובדה שזהו ספר שיכול להיקרא בבזק, יש להתעכב על צירופי המילים - על האיכויות הליריות, הדימויים, המצלולים והחרוזים. לטעום ולא לבלוע. כי בחיים, בניגוד לפנטזיה, צריך לדעת לבחור.