יין פטישים

ב-17:30, אחרי לא מעט הערות מהסביבה על סדר העדיפויות שלי, הפקרתי את גופי לשמש הקופחת ושעטתי לכיוון סופר רב מידות בדרום העיר, כדי לבדוק אם משם תגיע ההצלה ברגע האחרון ויימצא בקבוק של יקבי קדמי, כדי שנוכל לשתות כמו שצריך לחיי האהבה. התבדיתי. בשיחת הטלפון שאחרי נקבע שנעשה כל מה שיכול היה להיעשות, ולחיי האהבה נרים כוס של קמפרי תפוזים. המיץ תפוזים היה עלי.

ב-19:30 עצרתי במכולת כדי להחליק לחבר'ה ולהתארגן על מיץ. הטלוויזיה היתה פתוחה כרגיל על המונדיאל. לא יכולתי שלא לשאול בתמימות מעושה אם עוד מעט יעבירו לפרק האחרון של וישתו לחיי האהבה. נופנפתי אחר כבוד, ועם בקבוק פלסטיק בידי צעדתי בקצב מדוד לעבר מקום ההתכנסות. ב-19:55 פגשתי מכר יקר שסיפר שהוא בדרך לדייט. פנים רבות לאהבה.

ב-20:00, אחרי שכבר התנסחה התודעה שהעולם לא ממש מחסיר פעימה בשל סופה הקרב של "לחיי האהבה", הגעתי אל יעדי. בעת הכנת המשקאות התנהל תיאום ציפיות. נקודות עיקריות: חייבים לראות את סמדר מאחורי סורגים, אסור שיתפסו את אלי מרקו (בעיקר בגלל חיבה גדולה וחשקנית של אחת המשתתפות), וחייב כבר להיות משהו בין מרציפר לשרון הכהן. ואז זה התחיל.

שיר הפתיחה הושר בזיופים קלים על ידי שלוש הצופות – שתיים מהן צופות אדוקות, והשלישית צופה סלקטיבית שתפסה טרמפ. לאחריו התחילו העניינים להתגלגל, כשהחשיבות אינה על המה אלא על האיך, כי אחרי 119 פרקים היו כל הפרטים בידינו, אבל לא בידיהם של מאיה ודורון. הקצוות לא החלו להיסגר כל כך מהר, ובינתיים יוצרו הסכמות גורפות כמו: מאיה היא ילדה מפונקת ובכיינית שרודה בגברים שלצידה ("בוא גידי!/ בוא אבנר!"), מה לעזאזל רונה לובשת, ואיזה כיף שענייני הצעירים נסגרו בפרק הקודם ולא צריך לראות את הפרצוף המעצבן של עומר ברנע.

הופעתו של אלי מרקו הביאה לדיון על מקום הימצאו. האפשרויות שהועלו: מקסיקו, צרפת וצפת, העיקר שלא יתפסו אותו. קטע הפלאשבק הקריטי של העימות בין איריס, בעוד שנייה ז"ל, לסמדר שעשע את הקהל המפרגן, כי איריס הנסערת זעקה לכיוון סמדר "לכי" בהגייה מלרעית, ללא ספק ההגייה האופיינית לכולנו ברגעי לחץ ומצוקה. קטע הקרבה בין מיכאל (אבי "מרציפר" פניני) לורדה (שרון הכהן) שלהב את הרוחות: בעודה אומרת לו כמה הוא מדהים ונושקת לו על הלחי, נזרקו לאוויר המילים "על הפה, על הפה". קטע האיחוד המרגש בין יונתן (שכבר הוסכם שהוא בסדר) לאתי התאפיין בעיקר בדיון על החולצה שלה, בגלל טריק הכתף החשופה הכאילו סקסי. גם חיבוק הדוב של דורון את שתי אהובותיו לא עבר בשקט, אך התגובה שלא משתמעת לשתי פנים לא תפורט כאן כדי לא להאפיל על מילות הסיום: "אני מת על שתיכן. אתן שלי". חוקרי ג'נדר יכולים לעשות מהן מטעמים.

שיר הסיום יכול היה להיות הפתעה גדולה אילולא נחשף ביצועו הייחודי לפני שבועות מספר בתוכנית של גיא פינס: צוות השחקנים שר את שיר הנושא בפורמט של "We are the World". בלטו בהיעדרם: גיל פרנק ורפי תבור. בלט בסלסוליו: יהודה לוי. בלטו בקולן הקטן: יעל הדר ומיכל קפטה. תם ונשלם.

מה למדתי במשך 120 פרקים? שלא משנה כסף לא כסף, העיקר האהבה; שמשפחה זה טוב ויפה, אבל העיקר האהבה, ושאהבה של רעים היא לא באמת אהבה - סמדר, סמדר, סמדר - רק אהבה של טובים היא אהבה מנצחת. ועוד דבר שלמדתי, ואולי זו התובנה החשובה ביותר מבין כולן: אני לא אוהבת קמפרי תפוזים, אבל חייבים להקריב לחיי האהבה.