איפה הוא עומד ברשימת 100 הדרעקל'ך?

דיסק הסט החדש של ג'ון דיגוויד, “MMII”, נפתח ב-“Lonely Planet” של Pollon , קטע אלקטרו שמאלץ אנכרוניסטי חביב שכמה מהחברים של די.ג'יי הל, למשל, יכולים לאהוב בקלות יחסית. אי לכך היה מבלבל לשמוע אותו פותח סט של דיגוויד, שהרי הדיגוויד הזה אף פעם לא ייתן למישהו להפריע לו ללכת עם הראש בקיר. כלומר שאם הפתיחה חורגת, אפילו בקצת שבקצת, מהטון הכללי שדיגוויד אוהב להכתיב, הרי שלא קשה להניח שמהקטע השני (טראק מוזיקת עולם מבעס של איזה שמונה דקות) והלאה הוא חוזר לעצמו בלי שום בעיה. ואכן, “MMII” מכיל את אותה הסחורה: פרוגרסיב, טרייבל, דיפ טראנס, ברייק ביט וכל המושגים האבסטרקטים האלה שבאים לחפות על כך שכל הקטעים נשמעים אותו הדבר.

אלא מה, שאפילו בז'אנרים שפשוט מסרבים להתעורר ולהשתנות (זאת לא שאלה אמנותית, פשוט לא משתלם להם), יש מקום להיררכיה. וכך, בהשוואה ובאופן יחסי, דיסק הסט החדש של דיגוויד הוא דווקא מוצלח. תאמרו שזאת לא באמת מחמאה גדולה וכנראה שנכון הוא הדבר, אבל בהתחשב בעובדה שדיגוויד מעולם לא היה זכאי אפילו לקרדיט המקומות הראשונים במצעדי הדי.ג'ייז שתמיד נתנו לו, הרי שבסט הזה הבנאדם הוא כבר חצי גאון. שני חלקי גלובל אנדרגראונד העגומים שלו – לוס אנג'לס והונג קונג – הוכיחו כבר מזמן שכדי.ג'יי הוא בעיקר מומחה לצו השעה של רחבת הריקודים ובוחר טראקים כמו שאמא שלי בוחרת חצילים בשוק: לפי הקילו ובשקית ניילון.

אז אל תדברו עליו בנשימה אחת עם סאשה, שנכון לזמנו היה די.ג'יי על הכיפאק. דיגוויד תמיד היה עודף מעשרים שקלים. ממש כמו מרבית חבריו לדרך. אבל עכשיו, כשהוא מתרענן מסדרת הדיסקים העכשווית לשעבר, הוא דווקא נשמע קצת פחות חולה. “MMII” מצליח להישמע אחרת גם אם הדבר ניכר בעיקר במישור המיקרוני ביותר. אז נכון שהמיקס הוא סטרילי עד להחליא ומהוקצע טיפ-טופ כדי שלא נחשוב חלילה שיש כאן מגע יד אדם, אבל תקשיבו לכל הכפילים מאותו הסוג הז'אנריסטי ותהיו מבסוטים מהזרזיף הגיווני.

זה לא בא להסתיר את כל הרעות: קטעים באורך ממוצע של שבע דקות שסוחטים לך את הנשמה, אדיקות סגנונית שלא רואה אף אחד ממטר, תבניות של צליל אופנתי בשמות מתחלפים, טראקי אקסטזי אפקטיביים לשעבר וכמות מכובדת של מוזיקת מפיקים רעה ומשעממת. יש גם טראק של האחים פלאש הישראלים שהוא לא פחות שמרני, פלסטי ויעיל מכל הטראקים האחרים, דבר שמעיד על כך שמדובר בגאווה מקומית. ובגלל שהסט לא יותר גרוע מכל חבריו האחרים, בכל זאת מדובר בקלאסיקה של ההווה.


BNE,John Digweed - MMII