ההיסטוריונים החלשים

על ג'ון מאדוקס רוברטס, האיש שמאחורי "גמביט המלך", איני יודע כמעט דבר. בשמו נתקלתי לראשונה על הכריכה של "גמביט המלך", ואת הידיעה שהוא מתגורר עם אשתו בניו מקסיקו אני חב לצד האחורי של הכריכה. רוברטס, מצידי, יכול לנוח לצד כל שם בסקאלה הספרותית הרחבה ביותר, החל בדוד גרוסמן וכלה בשרון דוראני (אם כי יש מי שיטען שדווקא שני כוכבי הילדים הללו לא רחוקים כל כך זה מזו).

לקריאה ב"גמביט המלך", אם כן, אני מגיע נטול ציפיות מכל סוג שהוא. טוב, לא לגמרי. כי החוויה הספק מרעננת ספק מועדת לכישלון של קריאה נקיה לחלוטין בספר נחסכת לי על ידי הוצאת אופוס, ש"גמביט המלך" הוא הספר הפותח את "עידנים", סדרת הרומנים ההיסטוריים שלה. בעמודים האחרונים של הספר מספק לי רחביה ברמן, עורך הסדרה החדשה, הצהרת כוונות לגבי מטרת הסדרה ומטרת הספרים המתפרסמים בה. "בסדרה זו יראו אור בעיקר ספרים השומרים על רמה גבוהה של נאמנות לעובדות היסטוריות... (המספקים) תובנה שיש בה ערך על התקופה המשמשת להם מקור השראה. עם כל זאת, מטרתנו הראשונה והעיקרית היא לספק ספרים שכיף לקרוא... ספרים שנשארים בלב ובמוח זמן רב לאחר שנהפך העמוד האחרון". מכורח הנסיבות, אני נאלץ לשפוט את "גמביט המלך" על סמך הצהרת הכוונות הנ"ל.

דקיוס קקיליוס מטלוס הבן הוא פוליטיקאי מתחיל ומפקד שומרי הלילה באיזה מחוז נידח ברומא העתיקה. ערב אחד הוא מקבל לידיו מקרה רצח של גלדיאטור שאירע במחוז שלו, לכאורה משהו זניח שאפשר לסגור עוד בטרם נפתח, אך תאוות צדק וסקרנות מניעות אותו לחשיפת מזימות וקנוניות בקנה מידה בינלאומי. זוהי, על קצה קצהו של המזלג, עלילת "גמביט המלך", העשירה בכל הפיתולים וההפתעות של מותחן מעולה, פלוס קצת תיאורים היסטוריים.

"גמביט המלך" הוא ספר מבריק, אך גם מטעה. בניגוד לרושם הראשוני, הוא קרוב יותר לטום קלנסי או סטיבן קינג – ברגעיהם הטובים – מאשר ל"קוו ודיס". אווירת תאוות הדם הסיציליאנית השורה עליו אולי מספקת איזו פרספקטיבה חדשה על רומא העתיקה, אך בעיקר היא מעניקה את התחושה שהאלמנט ההיסטורי ברומן, זה ששייך אותו לסדרת "עידנים" של אופוס, נכנס בעצם בדלת האחורית.

כי העלילה הבאמת מבריקה, העשויה לעילא, המהודקת, במיטב המסורת של ג'ון לה-קארה, רק מופרעת על ידי רצונו של המחבר לעסוק בהיסטוריה. הבחור הזה, רוברטס, ממש מחזיק ביד שלו זהב, אבל הוא מתעקש להפריע לנו כל פעם מחדש עם התיאורים ההיסטוריים שלו. על כל טוויסט מפתיע, על כל קרב כנופיות שמשאיר טעם של עוד, מתעקש רוברטס להעמיד איזה עמוד או שניים של שיעורים בהיסטוריה. לעתים כשהוא עושה זאת הוא ממש זונח לחלוטין את העלילה, וזה כבר ממש כואב.

אם להשוות את "גמביט המלך" להצהרת הכוונות של רחביה ברמן, הוא מצליח בגדול בסעיף אחד, ומפספס בסעיף השני. התובנה ההיסטורית שברמן מדבר עליה, גם אם קיימת, תלושה לעלילה – אך הספר ככלל משיג את המטרה המשמעותית של כל ספר. הוא אכן נשאר לי בלב ובמוח. במילים אחרות הוא, איך לומר, ספר מצוין.