חוק שימור החומר

1. "פרס ספיר לספרות" הוא פרס ממשלתי. ממשלת ישראל העניקה בשלוש השנים האחרונות 150 אלף שקלים לאדם שכתב את הספר הטוב של השנה על דעת צוות שופטים שנבחר מטעמה. מאחר שצוות השופטים נבחר מטעמה הוא גם צריך לקלוע לטעמה. אם לא לטעמה המדויק אז בגבולות הטעם הטוב שלה. צריך לזכור את זה כשקובעים שפרס "ספיר" הוא היום הפרס הספרותי החשוב בישראל. צריך לזכור את זה לצד העובדה שהפרסים הספרותיים החשובים בעולם אינם נמנים עם רכוש ממשלתי. לכן פרס "ספיר" אמנם חשוב לאמנות ישראלית - כי המדינה מעבירה כסף ליוצרים ולא להתנחלויות - אולם במתכונתו הנוכחית אין שום סיכוי שהוא יהיה חשוב אי-פעם לתרבות ישראלית.

2. בשנת 2000 זכה בפרס הספר "תיאום כוונות" מאת חיים סבתו (ידיעות אחרונות). בשנת 2001 זכה דויד גרוסמן עם "מישהו לרוץ איתו" (הספריה החדשה). אתמול בערב ניתן הפרס לסופרת גיל הראבן על הספר "שאהבה נפשי" (כתר). איכות הספרים אינה חשובה לצורך העניין. מה שחשוב הוא להביט נכוחה ולגלות כי זה מאז יום השקת הפרס בקול תרועה רמה, נבחרו כותרים שאינם תורמים לדיון תרבותי או ציבורי. אפילו לא לשיח אקדמי. "תיאום כוונות" הוא ספר שכולו הלל לצבא מדינת ישראל ולאלוהי עם ישראל. ספריהם של גרוסמן ושל הראבן הם ספרים שמנותקים מהכאן והעכשיו באופן מוחלט. את ספרו של סבתו לא בחרו אנשי ספרות. את ספריהם של גרוסמן והראבן כן. בשלושת המקרים התוצאה היתה זהה: בחירה בשימור החומר ולא בשינויו. דבר אחד (המדגים את הסעיף הראשון) הינו וודאי – ראש הממשלה הנוכחי, מממן הפרס, לא היה בוחר אחרת.

3. קל היה להיווכח אמש שפרס "ספיר" – בשל מקורו ובניגוד גמור לחשיבות המיוחסת לו - משקף מצב תרבותי מחריד, ואינו מבקש להכתיב סדר יום אחר. ארבעה מבין חמשת המועמדים בשלב הסופי היו נשים. באופן חד צדדי מרבית ספרות המקור שנקראת זה שנים בישראל היא ספרות שנכתבת בידי נשים. מאז מאיר שלו, גרוסמן וקנז, סופרים שנמצאים איתנו כבר משנות השמונים, לא מותגו סופרים גברים חדשים. למעלה מ- 15 שנה. בעצם, אחד כן. אתגר קרת שמו. סופרות, לעומת זאת, צצות ללא כל פיקוח ושליטה. למעשה, שוק המול"ות כבר אינו מסוגל היום למצב גבר כותב. זו הגמוניה תרבותית בלתי נתפשת מכל בחינה וקנה מידה, על אחת כמה וכמה לאור העובדה שנכתבים בידי גברים טקסטים מקוריים ומרתקים הרבה יותר מאלה הנסחרים בשוק. אפשר גם לקרוא לזה הפליה.