איך הטרנס-ג'נדרים במטבח?

מהנדס ישראלי בן כארבעים, נשוי פלוס ילדים, מגלה שהוא אוהב ללבוש בגדי נשים. באמצע החיים הוא מגלה שהוא אשה הכלואה בגוף של גבר. זה גילוי לא קל, לא לעצמו ולא לסובבים אותו. אשתו עוזבת אותו, החיים שלו מתפרקים. הוא הולך לפסיכולוגית כדי להתגבר על משבר הגירושים, ומתחיל לשקם את זהותו המפורקת. במהלך הטיפול הוא מבין שהוא לא רק אשה ולא רק גבר, אלא שניהם. הוא רוצה גם זין וגם שדיים. הוא יודע שהוא לא הומו. כגבר וגם כאשה, הוא נמשך רק לנשים. אז מה הוא בעצם? קוקסינלית לסבית? קרוס-דרסר? מלכת-דראג? טרנסווסטיט? טרנס-ג'נדר? מולטי-ג'נדר?

הספר האוטוביוגרפי "אנימה – אני מה?" (ידיעות אחרונות) מביא סיפור אמיתי שמתרחש כאן בארץ. המהנדס, המכונה "יריב" כגבר ו"ריביק" כאשה, כתב את הספר יחד עם הפסיכולוגית שלו, זהבה כספי, שהפכה לידידתו בתום הטיפול. הוא עדיין מסתיר את זהותו הנשית מסביבתו הקרובה ומעמיתיו לעבודה. בראיון לאריאנה מלמד ב"ידיעות אחרונות" הצטלם בכיסוי, עטור פיאה. הרצון להיחשף ולעזור בכך לאנשים דומים מתנגש עדיין בפחד מפני החברה, פחד מפיטורים ומנידוי.

בניגוד להומואים ולסביות, שאחרי שנים של מאבק להכרה מתחילים ליהנות מהתוצאות, הטרנס-ג'נדרים הם קבוצה חלשה. הם נופלים בין הכסאות, בגלל מהותם המסובכת והמגוונת. אין להם לובי, אין להם גב פוליטי וכלכלי. הקבוצות הסגורות, הומואים ולסביות, מקיאות אותם מתוכן. המוח האנושי מעדיף הגדרות ברורות, שחור-לבן. אפילו השמרנים ביותר הצליחו להפנים את העובדה שיש הומו ויש לסבית - אבל גבר שחלום חייו הוא להיכנס להריון? גבר שלוקח הורמונים כדי לייצר חלב בשדיים ולהניק מהם את אהובתו? המממ... אין ספק שזה אתגר קיצוני לראש הפתוח, יותר מדנה אינטרנשיונל.

כוחו של הספר הוא דווקא בעמדתו החברתית, פחות באמירה ה"מדעית". אין שם תובנות עמוקות על הנפש, בכל אופן לא יותר מהדברים הרגילים: ילד רגיש שאהב בובות, אב קשוח, אם מזניחה, וכמובן שלטונם העריץ של הגנטיקה וההורמונים. גם השילוב של מטפלת ומטופל שהפכו לידידים בתום שנת טיפול אחת וכותבים יחד ספר עלול להיראות תמוה למי שיש לו עקרונות נוקשים של אתיקה. אבל מקומה של זהבה בספר חשוב בגלל גישתה האישית ונכונותה לחשוף את חולשותיה. אפשר להזדהות איתה, היא מייצגת את קולו של האדם ה"נורמלי". היא לא היתה פסיכולוגית מומחית לג'נדר קודם, ואינה מתיימרת להיות, וזה בסדר. בהתחלה היא מסתייגת ונבהלת, מקווה שהוא יתגבר על ה"סטייה" ויחזור להיות אחלה גבר. בסוף התהליך היא לומדת לקבל את האיש והאשה שמולה כמו שהם, ועוזרת להם לקבל ולאהוב את עצמם.

הספר כתוב כוידויים בגוף ראשון, כדיאלוג בין יריב-ריביק לזהבה הפסיכולוגית. יחד הן מנסות להגדיר את מה שאף אחד עוד לא הצליח: מה זה בדיוק "להיות אשה". יריב-ריביק מתוודה בהתלהבות, זהבה מוסיפה חוות דעת שקולה והסתייגויות לדבריו. הוא עוקץ אותה על עמדתה המרוחקת-מתנשאת, כביכול, היא מלגלגת על הצורך שלו להתלבש בלבוש זנותי כדי להוכיח שהוא אשה - דבר שהיא, כאשה אמיתית, מעולם לא היתה צריכה לעשות.

קולה של הפסיכולוגית נשמע קצת מורתי, הנימה של ריביק נשמעת קצת ילדותית. הסגנון בעייתי: הקולות שלהם מעוצבים בפונטים שונים, שיוצרים סלט עיצובי. הספר גם זרוע במסגרות עם הגיגים בשני קולות (למשל: "הרהור על ויברטור" – יריב זורק טיפים לחבר'ה), מה שקוטע את רצף הקריאה ולפעמים מכביד. הדבר שהפריע לי במיוחד הוא היעדרה של רשימת מקורות בסוף הספר, אולי כמה לינקים, למי שמעוניין להרחיב את השכלתו.

אבל בלי קשר לסגנון ולעריכה של הספר – כל הכבוד. הסיפור של יריב מדהים, גילוי הלב שלו נדיר, החשיבות שלו עצומה. העובדה שהוצאת ספרים מרכזית בארץ טרחה להוציא אותו מעוררת הערכה – יהיו הסיבות לכך אשר יהיו. ברור שרוב האנשים יתעניינו בנושא בגלל מציצנות, בגלל שזה קוריוז, פריק-שואו צהוב, מין אייטם צבעוני לתוכניות אירוח. הכותבים ודאי היו מודעים לכך: ההימור שלהם הוא שבדרך, בין הבעת גועל להרמת גבה, יהיו כמה קוראים שיצליחו להזדהות עם יריב-ריביק האדם ולהבין שהוא נורמלי, כי אף אחד בעצם לא נורמלי. לדעתי ההימור יצליח.