רגרסיה

ככה זה בהוליווד, יום אחד אתה בארי זוננפלד, הצלם הקבוע של האחים כהן ("צומת מילר", "בייבי אריזונה", "רציחות פשוטות"), רגע אחרי זה אתה בארי זוננפלד הבמאי המבטיח שבפיצ'ר הראשון שלו כבר מצליח להעמיד על הרגליים את התסריט הבעייתי של "תפוס את שורטי", וחצי שנייה אחרי זה אתה כבר בארי זוננפלד הבמאי המבטיח מאוד, מבטיח כל-כך עד שמוכנים להפקיד בידיים שלך את "גברים בשחור", הפקה גדולה ומושקעת. בינתיים אתה "בארי, כל מה שאתה נוגע בו הופך לזהב". עוד "גברים בשחור" אחד ואתה בדרך הנכונה להיות תואם ג'ואל שומאכר, רק עם הרבה פחות זיפים.

אבל אז אתה סוגר חוזה על "פרוע על המערב", שהיא הצעה שאתה פשוט לא יכול לסרב לה, משום שהיא מגה הפקה עם מגה כוכבים, ובכלל, מישהו יכול לסרב לחוזה בן שבע ספרות? אבל אז מגע המידאס מכזיב ואתה זוכה בפעם הראשונה לביקורות קטלניות ולכישלון קופתי מהדהד ומגלה – מה שבוודאי יכולת לנחש, אם קראת מספיק נורמן מיילר וצפית במספיק רוברט אלטמן בחיים שלך – שהמפיקים בלוס אנג'לס הם חארות לא קטנים, ושבכלל, רק הכסף מדבר ואף אחד לא סופר אותך, אלא את הדולרים שאתה מכניס לפרנצ'ייז.

ואז אתה מתיישב מול האח בחורף קליפורני לח במיוחד ואתה נזכר בנוסטלגיה בימים שדני דה-ויטו וג'ון טרבלוטה, רגע אחרי השוס עם טרנטינו, הסכימו לעשות לך מערוף, ואתה חושב שקומדיית פשע זה בדיוק מה שאתה צריך כדי להוציא את הקריירה המדשדשת שלך מהנמנמת המסוכנת של השיכחה. ובדיוק נוחתות העיניים שלך על הרומן של דייב בארי, ההוא המגניב, שכותב טורים נורא מגניבים/משעשעים ליאפים הרדומים מגריניץ' וילג', ואתה נזכר שבארי זכה בפוליצר על עבודתו העיתונאית ואתה, עם איכות מוכחת לא מתווכח, לפחות לא מאז ימי האחים כהן. ואתה לוקח את הספר, שמו "צרה גדולה", ומרים טלפון לבארי ואתה אומר לו בטלפון, "היי דייב, קראתי את הספר שלך והוא ממש מצא חן בעיניי", ואתה רק מתפלל שהוא לא סרקסטי בחיים כמו שהוא בעיתונות, והוא לא(!), ואתה מציע לו לעבד את הספר לתסריט, ואתה מגלה שבתוך העיתונאי המכובד והמעוטר הזה מסתתר גם עוד אחד שמת "לעשות את זה" "בגדול" בהוליווד, וכזה שמפזר המון "נו פרובלם" בדיבור שלו. וככה זה עם עיתונאי תרבות, כמו עיתונאי ספורט, זרוק להם עצם והם ימכרו את טיפת האתיקה המקצועית האחרונה שלהם – יתחילו לכתוב תסריטים, לנסות את כוחם בכתיבת רומנים. ביזיון של ממש, תאמינו לי.

ואתם הולכים על זה, ואתה סוגר על תקציב יפה ועל קאסט די מעפן, אבל בכל זאת, עדיין בסטנדרטים שהם לא פאדיחה – ואתה מספר את הסיפור על המזוודה המסתורית שנוחתת בשדה תעופה במיאמי ובעקבותיה חצי העולם ומשפחתו. ראשון לחושקים הוא ארתור הרק (סטנלי טוצ'י, שלו, באמת, שלא כמו סופי צדקה, מניאק מי שלא מפרגן), שלא שם על אשתו אנה (רנה רוסו – בדרך למטה, אין מה לעשות) ועל בתו ג'ני (זואי דשנל - הרעננה כל היום), שיוצאות להן לחפש אהבה בין המסועים ומוצאות את טים אלן מ"שפץ ביתך", שגם מנסה קרוס אובר מז'אנר לז'אנר, ומגלם את דמותו של אליוט ארנולד, גרוש צ'ארמנטי, עם בנו מאט (בן פוסטר) השווה, שעושה עיניים לבת. והשמחה רבה, ונכנסים לתמונה גם שני גנבים קטנים ושני סוכנים פדראליים וג'נין גרואפולו בתפקיד של שוטרת אחת מצמד לא יוצלחים, לא שייכת לכלום, והכל מתחיל להזכיר איזה סרט של זאב רווח מתקופת ההקרנות הפיראטיות בבית ההבראה "בית שפרינצק" של קופת חולים, באדיבות המקרן שלושה צבעים, והכל נורא מסובך ולא מובן ומתחבר באופן מופרך, ואפילו שאתה יודע להעמיד סצינה, בארי, ואפילו שאתה יודע משהו על פאנץ'-ליינים ועל תזמור של מספר תמונות עוקבות, זה לא ממש מתחבר לך, והצחוקים הם יותר של פרגון מאשר של "אה, וואלה, זה היה שנון".

אבל הוצאת סרט, שלא הצליח מי יודע כמה באמריקה, אבל גם לא נכשל, וזה מה שחשוב, וממילא בכיס שלך מונח החוזה לצילום "גברים בשחור 2", ואתה יודע שנכנסת למלכודת דבש, ושאם 2MIB, ייפול בקופות, אז הסרט הבא שתעשה יהיה פרסומת לבירה יפנית, אבל אתה מוכן לקחת את הסיכון, כי מה כבר יש לך להפסיד? וגם אם יש לך מה להפסיד, אין לך ברירה אלא להפסיד אותו, כי זה המשחק, ואתה שחקן בו, וכשמניחים לך בהוליווד אקדח על השולחן, כדאי לך להרים אותו ולעשות בו את השימוש הנכון, לשביעות רצון המפיקים והצהובונים, ואם גם "גברים בשחור 2" ייפול, לפחות תוכל להגיד בנאום הפרידה מהתעשיה, שהכריחו אותך לומר "ערב טוף", ואפילו להצטלם, עם גיא פינס, ושעבדת עם קליברית בקנה המידה של רנה רוסו – שלושה דברים שאי אפשר לומר על היצ'קוק, פליני וברגמן. אפילו לא על שבי גביזון.