הסיפור שאינו נגמר

היו זמנים במערב. היה פה שמח, היתה כאן שנינות ואפילו היה סקס-אפיל מצורף חינם לחברי מועדון הלקוחות של הטלוויזיה החינוכית. בעיקר בתקופת מלחמת המפרץ. הו, מלחמת המפרץ. פעם אפילו ידעו לנהל כאן מלחמות בסטייל. היתה אחדות של ממש בעם. איך הצטופפנו אי אז בחדר האטום – רון בן ישי וארווין עצבן, סאדאם חוסיין והבאבא בובה. היו כאן גיבורי תרבות של ממש. אבל הזמנים השתנו, והמערב הפך למזרח, ולא סתם מזרח, כי אם המזרח התיכון. הבאבא בובה עבר לעולם ארכיוני שכולו טוב, כך גם המודעות למחלת הפרקינסון. וארווין כבר לא עצבן, הוא מגיש תוכניות אוכל בערוץ מספר שמונה, שומר על הגזרה ומסרב להיכנס לאולפן ההקלטות.

ויש משהו נוגה, משהו שהוא בעל אפקט של מראה מהופכת, מרושעת, בהזדקנות של רביעיית השולפים מ"זהו זה ולא אחרת" לנגד עינינו הטלוויזיוניות. קושניר התברגן, גליקמן התחרמן, מוני עושה פרומואים לתוכנית ספורט לנוער, וגידי, הוא ממשיך לחפש, בוודאי גם ימצא, את הפינה הנכונה, את המשבצת השמורה לאבירי השמאל האשכנזי האוהב את זה מעודן ומתוחכם, אפילו קצת מתנשא. אבל היום, איפה התנשאות ואיפה סאטירה בטלוויזיה הלימודית? מחזור שידורים ברצף, זה מה שהולך שם בסופי שבוע. ודן מרגלית. תמיד דן מרגלית ב"ערב חדש".

"שווה לכל נפש", זה שם המשחק. זה מה שהולך היום אצל הצרכנים ואצל הזכיינים. והרי מדובר בכשרונות לא קטנים, בקומיקאים שעדיין לא נס ליחם, ולא נותיר אפילו גרגיר חצץ לא הפוך עד שנסחוט את לימון השארם – שעבר זמנו מן העולם – משאריות החמיצות השורפת שלו. במידה מסוימת, גלגולי הקריירה הנוכחיים של ארבעת המופלגים הם רקוויאם לתמימות, ואולי בכלל קאמבק?

רקוויאם לתמימות מכיוון שקשיחות מטבע הנוסטלגיה ו"הטלוויזיה הישראלית היפה", שלא לומר – המקורית, התרככה לא מעט באחרונה. הציבור רוצה את זה חזק ובחטף, מהיר ואפקטיבי. למי יש זמן לרצף מערכונים בני ארבעים וחמש דקות, שעיקרם סאטירה לייט? אפילו החרצופים נבעטו מהפריים טיים, אפילו פרוייקה סידון פוטר מ"מעריב". אפילו הקליפים באם.טי.וי נעים ברצף מחזורי, לולאתי, שבע ומשועמם מעצמו. ספיישל "סרט ערבי" מציגים היום רק במסיבות פרידה מהדינוזאורים ברוממה, הקהל הרחב מיצה את העניין זה מכבר. התבגרנו. התברגנו. איפה קושניר והחבר'ה נמצאים על הרצף?

אז זהו, שכאן נכנס לתמונה הקאמבק, שכולו געגוע, לפשטות, לישראליות טבעית, מפורשת, כזאת שמובנת לכל "השכבות", ללא צורך בפילוח או בקבוצות מיקוד. איזה יאפי נהנתן השתין לתוך מדורת השבט שלנו והצחנה בלתי נסבלת. אז הנה הם, "תיסלם" (בקרוב ההופעה בקיסריה) וארבעת גיבורי הילדות הטלוויזיונית שלנו, משלימים עם המצב, המצב האמיתי, זה שמטלטל את זירת התרבות הישראלית. המצב שממליץ היום בחום לעשות תוכניות טיולים (מושונוב וקושניר), כי זה מה שמלמדים הסקרים והטבלאות. המצב שתובע סיטקום בעברית, מכיוון שגם כאן יש הומור וגם כאן יודעים לעשות טלוויזיה, ואם טלוויזיה, אז למה לא דובה'לה, שהוא הבילי קריסטל הישראלי והאמא של כל הוולגריות המעודנת? שאול פרחים ובניו, זה שם של עסק שמוכרח, אבל פשוט מוכרח להצליח. באיזה פרחים משתמשים בתפילות אשכבה? מה נהוג להביא למסיבות פרידה?

וגידי, מה נעשה עם גידי? קסמו וחינו הם - לכאורה - בני בלי גיל, ובכל זאת, גם מיקי ברקוביץ' פרש לבסוף מכדורסל, גם החיפושיות החליטו להפסיק לנגן ביחד. האם גידי מסוגל לעשות את המעבר מתפקיד "הילד הרע שראה לגלי עטרי", דרך "הילד הרע של חבורת הקונפורמיסטים החתרנים מהלימודית", דרך "הילד הרע של לילה גוב", דרך "הילד הרע שאוכל בפה פתוח בתוכניות מזון", ועכשיו להיכנס לנעלי "הילד הרע שיודע גם לנשוך בבטן המאוד פגיעה ומאוד נעלבת של הציבור"? התשובה תלויה באחוזי הצפייה, יותר מאשר בכל דבר אחר, אבל דווקא איזה אריך נגן חדש, מסקרן יותר ובוודאי נדרש יותר, היה מתאים כאן יותר.

איך הם הזדקנו, הנייס-גאיז של הילדות שלנו. ואיך אנחנו נשארנו דורכים במקום. עדיין מג'עג'עים בתחינת "תצחיקו אותי, בבקשה!" כשקושניר מצ'פח, כשגליקמן מעווה את גופו וכשמוני דופק חיקוי של גבינה בולגרית. עדיין נותרים נאמנים להרגלים הישנים, לפרצופים המוכרים, שגם אם נמאסו, הם בבחינת "זה מה יש", מכיוון ש"אין עשייה טלוויזיונית צעירה" בישראל, ומה בעצם האלטרנטיבה? איחוד של ארז ואברי? ואולי "רגע עם דודלי" בגירסת הדיגיטל? מה אנחנו צריכים לחשוב על המושג "להזדקן בכבוד" (אל מול פני האומה)? ומה בנוגע לעדכון ההגדרה המילונית ל"חלטורה"? ומה בנוגע להחלטה לא להיעלב לשמע הקריאה "הביתה!" (בכבוד, כמובן), אלא לתת גם לאחרים נתח מהביסקוויט העבש של זמן המסך? מה שנקרא, עבר זמנם, בטל גם זמנו של הציבור.