פוסט פרודקשן

למרות צבירה של הייפ לאורך תקופת המתנה של שש שנים, צריך לשים את הדיסק החדש של די.ג'יי שאדו בפרופורציות הראויות לו: לדי.ג'יי שאדו מלכתחילה לא היה שום סיכוי לשחזר את הזפטה שהוא הביא ב-96' עם “Endtroducing”. הוא גם לא היה צריך. הרי הכל עניין של עיתוי – ב-96' ההיפ הופ האינסטרומנטלי של די.ג'יי שאדו לא היה חידוש קונספטואלי שירשם בספר השיאים של גינס, אבל הוא בהחלט עשה את הרושם הנכון על כל העולם בערך.

“Endtroducing” היה אפוס מרגש ודרמטי שלקח את ההיפ הופ מעבר למישור המילולי המקובל למרחבים שכאילו חיכו לו שם תמיד. קשת הסימפולים המדוברת שעליה בנה שאדו – בחור לבנצ'יק בשם ג'וש דייויס, שנבר בכמויות עצומות של תקליטים בצורה מעוררת הערכה ממש – את כל תהילתו, עמדה בקורלציה מדויקת לקדחת האקזוטיקה של מחצית שנות התשעים. לסמפל תקליטים מה-זה נידחים ומה-זה מוזרים משנות החמישים וכו' היה אז בון-טון שהיום נראה בעיקר כמו גחמה אסתטית. אבל זה לא בא להפחית מעצם העובדה שדי.ג'יי שאדו עשה זאת כמו שצריך, עם הכי הרבה פאסון ובבחירות פאזליות מדויקות.

רק אחרי זה לייבלים כמו נינג'ה טיון המשיכו את הקטע הזה עד שהטריפ של ההיפ של ההופ של השמופ כבר נשמע כמו איזי ליסנינג בגירסה האלקטרו-משעממת שלו. וחוץ מזה, האלבום הראשון של שאדו טבע את הקלישאה האהובה על מבקרי המוזיקה החדשים: "זה נשמע כמו פסקול לסרט שלא הוסרט". ואני אומר שאם הסרט לא קיים, אז איך אתם יודעים שככה נשמע הפסקול שלו, אה?

אחר כך, ב-98', הוא שיגר (יחד עם ג'יימס לאוול) את הפרויקט היותר מדי שאפתני Unkle עם האלבום “Psyence Fiction”, שהוכיח שזה שדי.ג'יי שאדו הוא הדרמה קווין של הסימפולים עדיין לא מוכיח שהוא לא יתגלה כנוד נפוח כשזה מגיע לעבודה עם ריצ'רד אשקרופט. אבל נחליק לו את זה.

עם “The private Press”, החדש שלו, היו לדי.ג'יי שאדו שתי אפשרויות: או לשחזר במדויק את הצליל שהפך אותו לכוכב, או לעשות משהו שונה לגמרי ולהתרחק מכל מה שהוא מזוהה עמו. האפשרות השנייה היא כמובן המפתיעה והתוססת יותר, אבל בשילוב התחושה הבלתי נמנעת שאלבום המופת שלו כבר מזמן מאחוריו, יצא לו לא ככה ולא ככה. כך שבאמצע בין שכפול האלמנטים המוכרים לבין רענון ותוספת של אלמנטים אחרים,
“The Private Press” הוא תקליט טוב. לא רע, לא מדהים ולא ממש מאכזב.

בכמה קטעים בו, די.ג'יי שאדו מדגים אנכרוניזם מפתיע – הוא ממשיך לסמפל תקליטים מפצפצים עם כל מיני מונולוגי אד ווד מסרטי פיפטיז ומוטיבים דומים, שהשילוב שלהם במקצבי היפ הופ וסקרצ'ינג יוצר אתנחתא חצי קומית ופאנץ' ליין מוזיקלי משומש לגמרי. בקטעים החלשים הללו, שחסר להם האימפקט הסינמטי המפורסם וכמעט ואין בהם דבר זולת תצוגה בוהקת של יכולות הפקתיות וטכניות ראשונות במעלה, שאדו מוותר על מודעות עצמית של ההווה לטובת סחורה שלפחות כרגע כבר אין בה עניין לציבור הרחב, שכן היא היתה נכונה מאוד לזמנה, והיום, אחרי הפוסט של הפוסט של כל הטרנדים הרטרואקטיבים, כבר לא.

הרגעים היפים הם אלו שבהם שאדו מתרחק מהצל הכבד של התקליט ההוא אל טריטוריות רעננות – הקטעים “Fixed Income” ו-“Six Days” נשמעים, בגירסה המסומפלת לעילא שלהם, כמו פסיכדליית סן פרנסיסקו של סוף הסיקסטיז. ואם שאדו יכול להישמע כמו קאנטרי ג'ו אנד דה פיש אז זה סבבה לגמרי מבחינתי ואפילו מומלץ. הסינגל המצוין "יו קאנט גו הום אגיין" יכול להקפיץ כמה ישבני ברייק-ביט אינטליגנטיים בסביבה;
“Blood on the Motorway” נשמע, אחרי פתיח אינסטרומנטלי כמעט טלנובלי, כמו אח תאום ל"דה פאואר אוף לאב" של פרנקי הולך להוליווד; ויש עוד שניים-שלושה קטעים שנושאים את החותם המובהק של האלקטרו-אייטיז הכל כך פופולרי שמקבל כאן את טיפול התופים הייחודי של שאדו ומרגיש פשוט עשר. ואני מניח שגם אם “The private Press” לא מפיל מהרגליים, יש בו עדיין כמה מעלות שמרימות אותו לדרגה של תופין שהוא הרבה מעבר לסטנדרטי.

DJ Shadow - The Private Press , הליקון