אינגבר שיבח, גולדן לא אהב, א. גבאי הוא הפוסק עכשיו

הרחק מההמון המתהולל, השקוע בצרות היומיום האוניברסליות, פוליטיות, תיאולוגיות, היסטוריות, תרבותיות, ממשיך העולם, כלומר, המין האנושי באשר הוא, לכרוע תחת נטל היומיום האמיתי, זה המצטלם פחות טוב, זה הקשה יותר לניסוח ובוודאי לעיכול. המצוקות המתמשכות של מרבית אוכלוסיית העולם, על פני כל הגלובוס, הן לרוב נחלת עיסוקם של "במאים שוליים" - יש המכנים אותם "קטנים" או "עצמאיים" - המבקשים להציג מבעד למיקרו את המקרו ואין בכך כל חידוש, להוציא טיבו של כל ניסיון לגופו.

"מונסטר בול" הוא ניסיון כזה, להציף סוגיה שלאחרונה נעשתה סקסית פחות, אל גובה פני התודעה הציבורית. במקום בו משדרי החדשות והמגזינים נכשלים, יש מקום לאמנות לזקוף את ראשה ולנסות לצלצל בפעמון הקורא "עולם כמנהגו נוהג". ואמנם, העולם בשלו, לפחות בדרום ארה"ב, ליתר דיוק בבית הכלא הפדרלי של ג'ורג'יה ובסביבותיו. והעולם המדובר הוא עולמם של האנק ולטיסיה, צמד אוהבים המנהלים את הגירסה המורכבת שלהם ל"אהבה בלתי אפשרית".

הנה נראטיב העלול – באשמתו של טיפול לא מדויק – להידרדר לא רק לתהומות אופראיות מופרכות, כי אם גם להחמצה מצערת של נקודת התצפית המעניינת, מעניינת מאוד של מרק פורסטר, על העולם עמו בחר להתמודד. האנק (בילי בוב תורנטון, המשתבח עם כל סרט) הוא סוהר לבן, בן לאב גזען ואלים, רד-נק או אולי ארצ'י באנקר משולל הומור. האנק מבקש לתמרן בין הקושי שבהתמודדות עם אביו הקיצוני והמעוצב בהקצנה, לבין הרצון להכניס מעט גבריות ובגרות בבנו (הית' לדג'ר, בהופעה מאכזבת, ואולי עצם ליהוקו לתפקיד שגוי), סוהר אף הוא באותו בית סוהר. אלא ששתי החזיתות מותירות אותו מופסד, וגרוע מכל, מצולק בשל טרגדיה נוראה העוברת עליו, אותה לא נחשוף.

לטיסיה היא אשה אפרו-אמריקאית (האלי ברי – זוכת האוסקר, מעורבת בינגזעית, למרות ייחוסה כשחורה) שבעלה הוצא להורג על ידי אותו האנק, אצל הכיסא החשמלי. היא מטופלת בבן, ולאחר ביצוע גזר הדין היא הופכת לאם חד הורית, לא רק מהבחינה המעשית. דרכיהם של השניים מצטלבות, ולטיסיה המלצרית קשת היום והאנק הסוהר שפרש לגמלאות מוקדמות, מוצאים עצמם שוחים על רפסודה רעועה לעבר יעד לא נודע, במציאות שכולה כרוניקה של כישלון מתבקש.

ולמרות זאת, הקשר מצליח לקרום עור וגידים, ולא נסגיר יותר, אלא נאמר בזכותו של הצמד המוביל כי הוא עושה את תפקידו בצורה מרשימה וכי סיפור האהבה המתפתח ביניהם מרגש ונוקב, אפקטיבי ומהדהד. אולם פורסטר ביקש לתקוף את סוגיית הגזענות ואת היומיום הבלתי אפשרי של בני המעמד הנמוך ולא לספר סיפור אהבה. לפחות כך אני התרשמתי. במשימה זו הצליח פחות, מכיוון שנפל למלכודת בלתי אפשרית – בחירת חומרי העלילה שלו ומיקום האירועים הפכו כמעט את כל ההערות שניסה לסמן בגנות הגזענות לקלישאות שטיפולו בהן לא הוסיף.

פוסטר כיוון לאילן גבוה מאוד, ולאורך קטעים לא קצרים בסרט – בעיקר בשליש האמצעי שלו, המתמקד בהתפתחות הקשר בין השניים – הוא מצליח להציג קולנוע חד, מעורר מחשבה ולפרקים גם רגש. אולם כאשר הוא מתבקש לקשור את הקצוות ולהסגיר ערך מוסף מעבר לכוונותיו הברורות – למחות על מצוקה נשכחת מלב ועל טיפול רשלני של הקולנוע וחנפני או מתנשא של הטלוויזיה בנושא – הדבר אינו עולה בידו, וסופו שהסרט נופל בין הכסאות ומותיר תחושה של החמצה.

לגבי בארי, זוכת האוסקר, היא אמנם כאן בתפקידה הטוב, המורכב והמרשים ביותר, ובהחלט ראויה למועמדות – לגבי הפרס עצמו אין טעם להתחבט בעניין, שהרי עצם הצורך להכריע בין עשייה אמנותית לאחרת מופרך מיסודו – אולם מעניינת יותר היא ההתכתבות שלה עם הז'אנר, שהתחילה בהופעה של רוצחת שכירה מהמעמד הנמוך המתאהבת במועמד לא קונבנציונלי לנשיאות (וורן בייטי – שגם שיחק, גם כתב וגם ביים את "בולוורת'"), עד לסיפורה של דורותי דאנדרידג', בסרט הטלוויזיה בעל אותו שם, גם שם נעשה ניסיון לאמירה על הקיום הבין גזעי בארה"ב. מבחינה זו, תפקידה ב"מונסטר בול" הוא הטוב מבין השלושה, והסרט המדובר הוא גם הטוב מביניהם. גם זה משהו.