יונה וולך: "היום אני בקטע יותר שאנטי, לוקחת הכל איזי"

הימים ימי 1995. באותו קיץ מוכתרת איזו רונית ליברמנש על ידי נתן זך, שמפרסם קובץ משיריה בגליון "הנה", כיונה וולך החדשה. לא פחות ולא יותר. עוד מורעפות המחמאות על כתיבת הליברמנש, והיא מתוארת כמשוררת האקזיסטנציאליסטית הראשונה בישראל. לבי נמלא בקנאת משוררות לעתיד, מהולה בתקווה למודל חדש שירענן את מדפי ספריית לבי.

ולאחר מכן, 1997: "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן" - קובץ סיפורים שירי ואקספרסיבי של ליברמנש. 1999: "נערת גומי לעוסה" - ספר שירה לליברמנש. עוד לא וולך, אבל בהחלט הבטחה. ואז בא האינטרנט, שהמריא בשנייה וצנח לעשירית התורן בחצי שנייה נוספת, וליברמנש היתה שם, וכתבה את הרומן הראשון שלה בזמן הפנוי שמאפשרת קריירה אינטרנטית.

"חיים כמעט מתוקים" (הוצאת מודן) הוא הרומן. הוא מתוקשר כפורנוגרפי (גם בעבר נסוב הדיון סביב המיניות בשיריה של ליברמנש). הגר ינאי כותבת ב"הארץ" שהוא בכלל לא (פורנוגרפי); אלי הירש, עורך סדרת "דברים" של מודן, מאשים את ינאי בשטחיות על כך שהיא מחפשת בין הרגליים ומתאכזבת לגלות שמדובר בספרות איכותית. מי צודק? לשם כך יש לפתוח את הספר.

גיבורי הספר הם ווירה - רווקה בת 45 החיה עם אמה למרות שהיא עורכת דין מצליחה המטפלת בתביעות נזקי גוף, מאופיינת כחסרת טקט, המונית וסובלת מחרדה פסיכוטית מאינטימיות; ודוד - משורר מזדקן, נאיבי וכושל, העובד במיזם אינטרנט וסובל מפרוורסיה הפרטית שלו שנשמרת כסוד לאורך רוב הרומן. זהו עולמם של עבדי הצווארון הלבן של הכפר הגלובלי. חיים של עבודה, אוכל ולישון, העוטפים עולם פנימי רקוב וחוסר יכולת לתקשר.

יש חלק נפלא בספר, שבו הופכים הגיבורים מקורבנות מעוררי אמפתיה, לאנטי גיבורים טוטאליים, באופן שמציג בהומור שחור את הניכור, הרוע והטפשות של החיים האורבניים העכשוויים. מין פסימיות קוסמית מרגשת, בדומה לסרטיו של טוד סולונדז. אבל פתאום, בלי סיבה נראית לעין, הדמויות מתמלאות באיזו חיוניות מתחדשת, הסוסים מתחילים למשוך לצדדים ללא כיוון ברור, ופרקים שלמים הופכים לאוסף של קלישאות מבחילות ועובדות אינטרנטיות ידועות לכל (דוגמה: אם תחפש את הערך "זך" לא תקבל את רשימת ספריו של נתן זך אלא כל מיני דברים אחרים (?)).

ועוד כמה הערות: ליברמנש ויתרה על הכתיבה השירית, הרב משמעית, שאפיינה את "שפתיים בלונדיניות...", לטובת כתיבה קונוונציונלית יותר, וחבל. הרומן הזה פורנוגרפי בערך כמו חוברת סריגה. הטקסט סובל מסכיזופרניה הוליוודית של ניסיון לבקר את השיטה מצד אחד וניסיון לאשר אותה מצד שני, בלי להציע דיון עמוק בנושא. זה לא רומן, זה חומר גלם תקוע. בהחלט נראה כמו משהו שנכתב בסופי שבוע כסייד-דיש לקריירה קונפורמיסטית. לא אירוטי וגם לא טוב.