רק תבדוק שיש מספיק נפטלין

בדיוק לפני שנה התמרמרתי מעל עמודי "הזמן הוורוד" על כך ששום דבר לא זז. למרות הנראו?ת שלנו, למרות שנדמה שהקהילה משגשגת ונמצאת בכל מקום, עדיין יש בארון ערימה של מפורסמים שממאנים להגיח החוצה. קרן האור היחידה שבה נתליתי היתה דמותו הגבעולית של גיל חובב, שהתרוצץ על גבי מסך הטלוויזיה שלי בחולצת משבצות מתנפנפת, מלווה בעגלה קוקטית, ו"עשה שוק".

עברה שנה, והגיל חובב הזה הלך צעד גדול קדימה ויותר מכך. למעשה, הוא הביא השנה לקהילה את מה שבעיני הוא אחד מהישגיה הגדולים בהיסטוריה - הישג שמשמעותו נרמול וקבלה; הישג שאחריו אפשר כמעט, כמו שאומרים בכדורגל, לתלות את הנעליים.

חובב הוא ההומו הראשון (מחוץ לארון) שהוביל בישראל קמפיין פרסומי ענקי, וזה הישג עצום. קודם כל בגלל הדברים הגלויים. פרצוף ה"שוב-אני-מוצץ-גבעול" שלו שהתנוסס על שלטי חוצות ועל מודעות ענק בעיתונים, עשרות אלפי הדולרים שהוא שלשל לכיסו, ומה שהכי חשוב, שביעות הרצון הרבה הן בקרב לקוחות הסופר-סנטר והן אצל מנהלי הרשת ואנשי הפרסום (שגם להם מגיע הידד על שאר הרוח).

אבל ההישג הגדול באמת מתחבא דווקא בנתונים שהוצנעו עד כה: לקבל תוכנית בטלוויזיה זה קשה, אבל בסך הכל צריך לשכנע שלושה מנהלים, שהם אולי שמרנים, אך גם נאורים. לעומת זאת כדי לקבל קמפיין פרסומי צריך מנדט מהעם. צריך לקבל אישור גורף אצל אנשים אנונימים, שנבחרו באקראי להשתתף בקבוצות מיקוד ובסקרים.

קבוצות המיקוד לבדיקת מתאימותו של חובב נערכו בשלושה מקומות: גוש דן, אשדוד ועפולה. התוצאות נשמעות קצת כמו ימות המשיח. כמעט כל האנשים שידעו מי זה גיל חובב ידעו גם שהוא הומו. ובכל זאת הם קבעו שהוא נחמד, הוא נראה להם אמין, והם היו רוצים לראות אותו מוביל קמפיין פרסומי. כאשר שאלו אותם לבסוף ובאופן ישיר אם העובדה שהוא הומו מפריעה להם, ענו חלק גדול מתושבי גוש דן שהשאלה נראית להם לא לגיטימית. כדאי לקרוא את המשפט הזה שוב. בפריפריה ענו בנונשלנטיות שזה לא משנה. למעשה, רק אדם אחד בכל קבוצות המיקוד הביע הסתייגות ואמר: "לי זה לא מפריע, אבל אולי לאחרים זה יפריע". נשמה.

כדי להיות בטוחים ערכו סקר גדול נוסף, שכלל מדגם מורחב של חרדים ודתיים. בתום הסקר התברר כי כמעט תשעים אחוז מהאוכלוסייה (!), אחוז חסר תקדים, לא חושב שהעובדה שגיל חובב הומו מהווה בעיה מאיזשהו סוג. אז נכון, כל הכבוד לחובב שהצליח בחן להתחבב מאוד על כל שכבות העם, אבל קשה להתעלם מכך שזהו סוג חדש ומעודד של קבלה; בואו נאמר, עליית מדרגה.

אם מצרפים אל חובב את היציאות המפוארות מהארון של קורין אלאל ושל עברי לידר, ואת יונתן קוניאק ואיציק כהן עם הסיטקום החדש "ג'וני" (שראוי שיקבל דיון נפרד בזכות האפ-גרייד שהוא עושה לדמות האוח'צה), נדמה לי שאפשר לסכם את השנה האחרונה כאחת החשובות ביותר שהיו לנו.


כבר כמה שנים אני משתדל לשכנע בהכרחיות היציאה מהארון של מפורסמים. השנה יצאו קורין אלאל ועברי לידר, ושניהם זכו לקבלת פנים אוהדת מאוד. אצל לידר היציאה לוותה גם בהצלחה מסחרית ורדיופונית גדולה של הדיסק החדש. אצל שניהם היתה לאחר היציאה תחושה של הקלה גדולה ושחרור. ואצל שניהם היציאה הביאה אושר אישי לא קטן, שגם גרר אחריו פרץ יצירתיות.
השניים האלה הוכיחו באומץ ובנונשלנטיות את מה שטענתי הרבה שנים, והוא שהחיים בארון מזיקים קודם כל לאדם שחי בארון, שלצאת זה כיף גדול.

התברר סופית שהיציאה אינה משנה באופן מהותי את הדימוי הציבורי. היא לא חייבת להפוך לדבר המרכזי ביותר באישיותו של היוצא, והוא מצדו לא חייב, כמובן, להפוך לדובר הקהילה. אם מחברים את ההישג של חובב ליציאות של שני הזמרים האהובים, אפשר בהחלט לסכם שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר.

נכון, מצבה של ישראל הוא איום. כמיעוט אני מאמין שעלינו להיות ערניים למיעוטים אחרים ולקחת חלק פעיל בפעילות למען סיום הכיבוש בשטחים (לפחות כפרטים; הדיון על עמדות הקהילה בנושא הוא נפרד). אולם עד כמה שזה יישמע לא נעים, דווקא בתקופה הזאת של מלחמה קל יותר לקהילה.

זה כנראה לא מקרה שדווקא השנה נפגשו נציגים שלנו באופן רשמי גם עם נשיא המדינה וגם עם ראש הממשלה. אף לא אחד חשד בבנימין נתניהו (שבשנות השמונים, כשהיה עוד תושב צפון תל-אביב, נהג לשבת הרבה עם אשתו דאז בקפה נורדאו) ובאהוד ברק שהם אויבי הקהילה. ובכל זאת רק השנה ורק אריאל שרון העז לקבל הומואים ולסביות לשיחה לבבית במשרדו, כשהוא מתעלם בבוז מאיומי ש"ס ויהדות התורה לעשות סקנדל ושולח אותם לעזאזל.

מובן שמגיע לשרון כל הקרדיט על הפגישה, ובכל זאת ניתן לטעון שבשנה שבה נהרגים כל כך הרבה אנשים לשווא, קל יותר להסביר כמה טיפשי להפלות אדם רק בגלל הנטייה המינית שלו.


וכך, בתום השנה הזאת, כשאנחנו עם גיל חובב, עברי לידר וקורין אלאל, שאליהם רצוי כמובן לצרף את דנה אינטרנשיונל, אנחנו בהחלט יכולים להירגע. הפוסטר שלנו נראה מצוין. מבחינתי, השלב הראשון והחשוב במאבק על הוצאת מפורסמים מהארון תם ונשלם. מובן שרצוי להמשיך להפעיל לחץ על צעירים בכל התחומים כדי לדאוג שייצאו מהארון מוקדם ככל האפשר ולא ייכנסו למסלול המעקר של הסתתרות, אבל אפשר בהחלט להוריד את הלחץ מהדור המבוגר, שעדיין נותר נעול במגירה.

עם כל הכבוד לכך שהלב יתמלא שמחה אם נזכה לראות אותם יוצאים (מתי שהם רוצים, איך שהם רוצים, באמת. כל מה שנדרש מהם הוא להגיד פעם אחת בקול רם את המלים המפורשות). כרגע מצבנו הוא כזה שאנחנו יכולים להפסיק לשאול אותם. הישארותם בארון מסמלת את העבר, את הפחדים הפרטיים שלהם. אנחנו פנינו לעתיד, אל היוצרים והיוצרות של הדור הבא, שרק מתחילים עכשיו את דרכם ומבינים שלמודלים החדשים שלהם יש שם, גאווה וחיים טובים.


אז מה בעצם נותר לעשות? התנועה לשחרור החד מיניים בישראל התאפיינה תמיד בכך שהיא היתה תנועה של אליטות. החוקים בכנסת שונו בלחץ קומץ פעילים, בלי שאיש ייצא לרחובות להפגין. הצבא שינה את יחסו באופן די עצמאי. התקשורת שינתה את ההתייחסות בעזרת כמה עיתונאים שפעלו מבפנים.