בטירוף שלנו

"מעין תהום קיומית נפערת לפני בזמן שאני משוטט בבלומינגדייל'ס … ואני מחליט שלריקנות הזו יש, לפחות בחלקה, איזשהו קשר להתנהגות שלי כלפי אוולין בברקדיה בלילה ההוא, למרות שתמיד יש אפשרות שבדיוק באותה מידה זה קשור לאיכות התמונה בווידאו שלי…" (עמוד 194).

"…ואני מגיע למסקנה שפטרישה בטוחה הלילה …. שלא איהנה לראות אותה מדממת מחורים שעשיתי לה על ידי דקירות בגרון …. היא בת מזל, למרות שאין היגיון ממשי מאחורי המזל. יכול להיות שהיא בטוחה מפני שהכסף שלה, הכסף של המשפחה שלה, מגן עליה הלילה, ואולי זו פשוט בחירה שלי …. בכל אופן, העובדה חסרת הערך עומדת בעינה: פטרישה תישאר בחיים, והניצחון הזה אינו דורש שום כשרון, שום להטוט של הדמיון, שום תחכום מצד איש. כך פשוט מתנהל העולם, העולם שלי" (עמוד 87).

קיימת יותר מעדות אחת לכך שברט איסטון אליס הוא כבר לא האדם שכתב את "פסיכופת אמריקאי", ספר שאם המושג קאלט לא הומצא עבורו, למצער רואה בו הקאנון האלטרנטיבי את בנו האבוד. אליס בן 38 היום והוא כבר לא הפסיכופת האמריקאי של שנת 91'. את גילו ד'אז חשבו לבד. אבל גם אם הגעתם למספר הנכון, לעולם לא תרגישו מה זה להיות בחור צעיר כשאנשים דורשים את מותך בפומבי בשל כתיבת ספר. מה זה להיות אמן צעיר כשה"ניו-יורק טיימס" (ושוב, ה"ניו-יורק טיימס") זועק "השמידו את הספר" בכותרת רגשנית במיוחד לביקורת ספרותית. כל זה היה מתישהו בסוף דצמבר 90', ראשית ינואר. כולה עשור וקצת. בישראל פרצה מלחמת המפרץ. בניו-יורק פרצה מלחמת תרבות לא פחות מטורללת.

פסטיבל המחאה סביב ספרו של אליס, שהציג גילויי אלימות קשה מאוד תוך עיסוק בתרבות הצריכה הניו-יורקית, כלל פעילות נמרצת מאוד. בקוטב אחד התמקם סניף לוס-אנג'לס של "ארגון הנשים הלאומי", שהקים שירות טלפוני שמשמיע פרקים מוקלטים מתוך הספר לצורך גיוס מגנים. בקוטב המנוגד התבצרו אמני מיינסטרים קונצנזוסאליים כג'ון אירווינג ונורמן מיילר כדי להתקוטט בשם חופש הביטוי עם הדוגלים בצנזור תכניו הקשים של הספר. כאמור, גם איומי רצח טלפוניים נרשמו. כך, במין מסיבה גרועה ומעולה בו זמנית, נמהלו שמרנות, צדקנות, ליברליות, מבע חופשי וביקורת עצמית אל אירוע מקושקש שלכל החוגגים בו היה ברור איך, מתי וכיצד יסתיים. זאת אמריקה, ובגלל זה אותה כולנו כל-כך אוהבים.

הוצאת שדוריאן (שהעשירה בשנה שעברה את ארוחתו של קורא העברית בין היתר עם "ארוחה עירומה" של וויליאם בורוז) מניחה כרגע על מדף הספרים הישראלי את "פסיכופת אמריקאי", מתוך תחושה והבנה נכונות כי אכן חלף לו כולה עשור וקצת, וכי גם אם הספר דובר את שפת סוף האייטיז, זהו רב המכר הפולחני הכי מעודכן שנמצא בהישג יד. בעולם קרו דברים מאז - בכל זאת קמו בישראל סדרות סבון בטלוויזיה - אך נפלאות ככל שהיו, אף לא אחת מהן ריכזה משמעות כמו ה-11 בספטמבר. והספר הזה, מנקודת זמן זו, ובוודאי מבלי שהתכוון לכך, עשוי להיתפס כמעין טקס אשכבה פרודי, מזהיר, נוקב, מצמרר ומצחיק ב(פאנטה) בטירוף (שלנו) לזוג מגדלי התאומים הנפלאים ולמה שסימלו בהצטיינות יתרה.

אז מיהו פטריק בייטמן, גיבור סיפרו של אליס? זאת השאלה. בגדול מאוד הוא התשובה הניצחת של העת הזו לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סארטר. אני בוחר את מי שאני, עלאק. בגדול מאוד לא פחות זהו הגיבור שפוקו, בורדייה ובודריאר היו הורגים בשביל למצוא - הסובייקט המושלם. בייטמן הוא קריקטורה של ברוקר וול-סטריטי צעיר שחי נכון את החיים בתצורתם הנוכחית. הוא לא נותן לחורי קיום שחורים להיווצר בנשמתו, ואת הסדקים שבכל זאת נבקעים הוא מטפט בעזרת השתעבדות טוטאלית ומודעת מרצון לשני כוחות פנימיים אדירים - הגות מעמיקה במותגים ורציחות אכזריות במיוחד של חתיכות וברנשים.

הספר מאגד את שלל דיווחיו הפרטניים של בייטמן על הריתמוס הימיומי שלו: איך נראית הדירה שלו, מה הוא לובש, באיזה תכשירים קוסמטיים הוא משתמש, איפה הוא אוכל, מה הוא אוכל, עם מי הוא אוכל, איפה הוא מבליין, כמה קוק הוא עושה, את מי הוא אונס ורוצח ואת מי הוא סתם מזיין. בניגוד לשעמום הקולוסאלי שהטיל הסרט "פסיכופת אמריקאי" על צופיו כשהוקרן פה לפני פחות משנתיים, המקור הטקסטואלי הוא וידוי קיצבי וסוחף, שתורמת לו שפת ההיפר-ריאליזם השוטף של אליס, שבניגוד למסורות העבר, עובדה יפה לעברית של בני-אדם אמיתיים בישראל. תרצו או לא, תאהבו או לא, אלה פני הדור, וזאת יצירה ספרותית שבן תרבות בן-זמננו ראוי לו שידע לזרוק עליה איזו מילה בשיחת סלון.

אולם אין לטעות: דמות הפרוטוגוניסט ב"פסיכופת אמריקאי" הוא האדפטציה האחרונה והמשמעותית לדמות המודרניסטית הקלאסית, והיכרות אמיצה עימה נדרשת מכל מי שמחזיק מיוסף ק., הזר ונהג המונית, נאמר, דמויות קריטיות בתולדות היצירה במאה ה-20. בייטמן הוא ישות סאטירית בעליל (וזה ברור כבר מהעמוד הראשון מתוך 424 שרק מחכים להתנפל על הקורא), אבל גם הוא סובל מחולי ממשי של ניכור עצמי וסביבתי בדיוק כמו מרסו של קאמי וטרוויס ביקל של סקורסזי. בייטמן נבנה כסאדיסט חולני חסר עכבות, אבל כדאי לזכור שבסופו של מאסטרפיס, גם מרסו לא מביע חרטה על רצח הערבי. היאוש המוחלט של הגיבור מאפשרות אמיתית ליחסים נורמליים עם החברה האנושית, הוא עמוד התווך ביצירות מרכזיות אלו, שיותר משהן עוסקות בחיים, כל אחת בדרכה וברמת חשיבות משתנה מציעה מעמד מרתק של אופן הסתכלות בחיים. אצל אליס זה גם עם שיק.