יש סיבה אחת מרכזית שבגללה רצוי לצפות ב"שי ודרור": החיקויים של שי גולדשטיין ודרור רפאל. הצמד הזה עושה את חיקויי הפוליטיקאים הכי גרועים שראיתי בחיים שלי. שזה מעולה. הרי במסורת הארוכה של חקיינים מטוביה צפיר, דרך מוטי גלעדי, דודו ברק, אלי יצפאן ועד האיך קוראים לו ההיסטרי הזה מערוץ הילדים שמחקה את מאיר שטרית כולם מאוד מקפידים שייצא להם נורא דומה למקור. אבל כנראה שפספסתי את הבוטום-ליין הקומי, בגלל שגם אם טוביה צפיר יצרח עוד אלף פעמים "מי בעד חיסול הטרור שירים את ידו" או "מוווופלטה", אני לא אבין מה כל כך מצחיק.
אבל אולי זה בגלל שז'אנר החיקויים כבר הגיע מזמן לנקודת השבר הקומית שלו מדרך מצוינת להלעיג פוליטיקאים ואנשי ציבור במגרש הפרטי שלהם, הוא הפך לצרור ביצועיסטי של מימיקות ויכולות טכניות המתבטאות במנעד ווקאלי מרשים ופרצופי ג'ים קארי מגוונים למחצה. הנוכחות הפיזית הצעקנית של יצפאן כמשעתק התנהגויות של אנשים אחרים הרבה יותר מורגשת מאשר הערך הקומי העלוב של הקמפיין מלא השטנה כלפי אוכלוסיות מיעוט שהוא מנהל בתוכנית האירוח שלו.
גולדשטיין ורפאל מחזירים את החיקויים בהפוכה. הם פשוט חקיינים על הפנים, שבעיקר נעזרים בדמיון פיזי קלוש (ביגוד, שפמים ופאות נוכריות) וטכניקות משחק פחות מבסיסיות. הכוח שלהם הוא בזה שהם מוציאים ממושאי החיקוי שלהם את הזבל הציבורי שאגור בהם ומחכה להתפרץ ההקאות הספונטניות של פואד, אחת מההברקות של שי ודרור ב"זו ארצנו", הן מטאפורה משכנעת למדיניות הג'יפה שהוא מנהל כשר בטחון.
ובגלל שהפוליטיקאים של שי ודרור בכלל לא דומים, הם הרבה יותר מזכירים את עצמם מאשר במציאות: יגאל ביבי על פי גולדשטיין הוא מפדלניק שנלהב להחרים את שידורי הפורנו בישראל, אבל כולם יודעים מה עושה לו את זה באמת. יוסף בראל, עריץ השידור הציבורי שהאריק עלה לו לראש, יחוויר כשהוא יראה את הגירסה המופלצת, האנורקטית שדרור רפאל הרביץ בו בכזה דיוק. וגם יוסי ביילין יוצא כאן כמו שהוא בחיים: ממוצמץ, מצופצף ומקובצ'ץ'. הרבה יותר משכנע מה"מיצי מיצי" שהחרצופים ניסו להדביק למרידור בהנחה.
והחרצופים, כדוגמה, הם בדיוק מה ש"שי ודרור" לא סאטירה מקצועית שנמצאת על הציר המיידי של "ניקוי ראש" ומשתמשת בהומור שמרני ומוגבל שעולם הטריקים הקומיים שלו בנוי בעיקר על הפמיליאריות המפאיניקית. "שי ודרור", לעומת זאת, הם ממש לא אפרים סידון הם באים להריץ דחקות, לא לחרוז מקאמות. ובגלל זה אפשר לסלוח להם בשמחה על כל הרגעים שבהם הם מייבשים את התחת בבדיחות מה-זה לא מצחיקות.
בתוכנית היומית שלהם ב"ביפ" יש כמה יציאות מעולות: קודם כל, הבדיחות על הפיגועים שמשתמשות בקלישאה "כל כך עצוב שבא לצחוק" (או שמא להפך) כצידוק האולטימטיבי לצחוקיית הפצועים קשה עד בינוני שמובלים לבית החולים לניאדו בנתניה או (כצ'ופר) לבית החולים הלל יפה בחדרה. הומור הפיגועים המתבקש הזה הוא גם מה שהופך את שי ודרור ליחסית חתרניים מסוגם יש כיום ניסיון ממלכתי ברור לגייס את פיגועי הטרור לשורת הסימבולים הקדושים לישראליות היהודית (לצד השואה, יצחק רבין ונצחון נבחרת ישראל על צרפת ב-93'), אבל "שי ודרור" הם דוגמה טלוויזיונית לכך שלא צריך לקפוץ לדום בכל פעם שכבוד נשיא המדינה משה קצב דורש לאחד את השורות.
עוד דבר מאוד מצחיק ב"שי ודרור": צמד המגישים של תוכנית הטלוויזיה הפיקטיבית JTV (ג'ואיש טי.וי) מברוקלין, שיוצאים לרחוב חבושים בכיפה שחורה ומבטא אמריקאי כבד ודמוי הרב לוינגר ושואלים עוברים ושבים נבחרים, שהחזות הציונית של השניים כבר נוסכת בהם ביטחון ראשוני, שאלות מיתממות מצוינות כמו "האם אתה בעד שר ביטחון דרוזיני?". והעובר ושב הישראלי חוכך בדעתו ועונה ברצינות את התשובה המתבקשת: "הייתי בכלל שולל מערבים את זכות הבחירה". מצחיק, לא?
מה זה קובה בחליפה? יצפאן (בדיחה על חשבון הבית)
20.6.2002 / 9:44