איך היא במטבח?

כמי שמשתייכת לצד הנקבי של המפה המינית, אני נוטה לפתח ציפיות מיוחדות כשאני עומדת לצפות בסרט שבוים על ידי אשה. עוד יותר מבכל תחום אמנותי אחר, קשה למצוא בקולנוע נשים מעניינות הניצבות בצד הדומיננטי של העדשה. הבמאית המוכרת והנחשבת ביותר עד היום נותרה לני ריפנשטאל, שעוד אפשר היה למצוא בה חצי נחמה, אלמלא היתה פסגת יצירתה מדברת בשבחה של המפלגה הנאצית.

"אוהבת לא אוהב" הוא סרטה הראשון באורך מלא של לטישיה קולומביני, במאית צרפתיה בת 26 (!). בתפקיד הראשי אודרי טוטו ("אמלי") כאנג'ליק, סטודנטית לאמנות המאוהבת עד טירוף בלואיק. לואיק הוא הנושא היחידי בציוריה, מעשיה ושיחותיה. גם העובדה שזכתה בתערוכה ומלגה מיוחדת לא מצליחה להסית את תשומת לבה. לואיק, לעומתה, מיושב קצת יותר - נשוי, קרדיולוג מצליח, אשתו בהריון.

מה שנדמה בתחילה כסיפור אהבה פשוט, מובטח על פי הפרסומות להפוך לסרט מתח מעולה. כמובן שאני מנועה מלהסביר איך זה קורה, רק אומר שלעניות דעתי מדובר במתח עבור הצופה המנומנם בלבד. עצם הידיעה שמשהו משונה עומד להתרחש מעורר את המתבונן לחפש. מידת העירנות תקבע את הנקודה בסרט שבה הצופה יפתור בעצמו את התעלומה. בין אם זה יקרה אחרי הסצינה הראשונה ובין אם במחצית הסרט. מדובר בטריק (סטייל "ממנטו", רק פחות מתוחכם) שבשלב מסוים בסרט משנה את התמונה. אך זוהי רק הכוונה השטחית יותר בסרט.

הכוונה העמוקה יותר היא להציג את הטירוף שבאהבה, או, במילים אחרות, את אחת מתסמונות הנפש הנפוצות ביותר בקרב נשים - הארוטומניה. אך הניסיון המוגזם להקסים בדרך התכסיס הקולנועי מאפיל על המסר ובא על חשבונו.

בסיכומו של דבר מתקבל סרט לא נורא, עוד סליל צלולואיד שיישכח בקרוב, שרק הופעתה של אודרי טוטו בו, הופכת את הבינוניות שבו לקצת יותר מתוקה. הבינוניות הזו קצת מפליאה, אם מתייחסים לדברי הבמאית, לפיהם השקיעה מחשבה ועבודה רבה בכתיבת התסריט, קראה בכתבי פרויד ולקאן, נפגשה עם פסיכיאטרים ושכתבה סצינות שוב ושוב. לאן הלכו כל אלה לאיבוד?

התזה השטחית והבלתי מבוססת שלי היא כזו: אני מנסה להסביר, דרך המקרה של אותה קולומביני, למה גם כשכבר פוגשים בנשים שמביימות, נתקלים לרוב בתוצאות צפויות ובנאליות. ההנחה שלי היא שללטישה קולומביני היה רעיון מצוין שיכול היה גם להפוך לסרט מחדש ומעניין, אך הזהות הנשית שלה, בתוספת גילה הצעיר, שיתקו אותה איפשהו במהלך הדרך. נדמה לי ש(במקרים רבים) כשנשים כבר מקבלות את המצלמה הנכספת לידיים, הן כל כך אסירות תודה על המעמד הנדיר, שהן מעדיפות ללכת כשהן נאחזות בקירות, בדרכים המוכרות, מתוך פחד לשבור את הכללים ולשבור את הכלים.

וכך קורה בסרטה של לטישיה קולומביני - עוד שם שכנראה לא תזכרו. קרוב לוודאי שהוא לעולם לא יופיע בפונטים גדולים על כרזות של סרטים. את השם אודרי טוטו אתם בטח כבר זוכרים. הנה לכם אשה שנמצאת בצד הנכון של המצלמה.