"ארטיק 4", תערוכת זוכי המלגות של קרן התרבות אמריקה-ישראל (קרן שרת), מעוררת מחשבות על מצוינות. רוב האמנים הצעירים שמקבלים את המלגה החשובה והיוקרתית מתברגים היטב במערכת. שמותיהם מופיעים תדיר בתערוכות, כתבות, רשימת מקבלי פרסים ומלגות. מסלול ההמראה שלהם מובטח. הם עושים, כנראה, את הדבר הנכון.
"המצוינות, אותה תכונה קשה להגדרה, אך נוכחותה ניתנת להבחנה מיידית, היא ההופכת מדי שנה את תערוכות הקרן לאירוע שאינו רק רענן וצעיר, אלא גם מסקרן", כותבת האוצרת סמדר שפי בקטלוג. כמקובל בתחרויות, מצוינות היא המדד לבחירת הזוכים. קל למדוד את זה במקצועות הקשורים במיומנות או השקעה, בהם היחסיות ברורה. אבל מה המדד להצטיינות באמנות? מה זה אומר בכלל להצטיין בתחום, שכביכול לא אמור להתבסס על היררכיה ושבירת שיאים, אלא על יצירה אינדיבידואלית מקורית?
כמו תערוכות בוגרים של בתי ספר לאמנות, גם "ארטיק 4" עשירה ומגוונת. כמו תערוכות של סטודנטים מצטיינים, רוב עבודות האמנות בה מאוד-מאוד בסדר. כאילו, כך אמנות עכשווית נכונה צריכה להיראות. כמו במגזינים. אולי אפילו קצת יותר מדי בסדר? אולי קצת משעמם? טוב, לא הוגן לומר את זה. הרי מדובר במקבץ דגימות לצורך תיוק במוח, כמה שמות שאפשר לשנן כדי לזרוק אחר כך בשיחה. בסך הכל זה סיבוב טעימות מבדר, טעם העיר. זו בטח לא המסגרת להתעמק בכל אמן בנפרד.
אולם הכניסה מוקדש לשלושה אמנים מוכרים וראויים, שזכו בפרס הערכה על פעילותם לאורך השנים תמר גטר, אוהד מרומי ורועי קופר. יתר העבודות בתערוכה הן של אמנים צעירים (עד גיל 30) שקיבלו מלגת יצירה לשנתיים בתחומי האמנות החזותית: אמנות פלסטית, אדריכלות, תקשורת חזותית, מולטימדיה, צילום ועיצוב לסוגיו (קרמי, תעשייתי, עיצוב במה, צורפות ואופנה). ערכה הכספי של המלגה שקיבלו נאמד לפי גובה הציון (החסוי) שקיבלו מהשופטים פרט מסקרן כשלעצמו.
המעניין בתערוכה הוא המיזוג בין התחומים. עבודות של אמנים נראות כמו עיצוב, עבודות של מעצבים נראות כמו אמנות. הגבולות מיטשטשים, יש פחות מידור, וזה נהדר. כך מתברר מהקטלוג שאמן כמו דודו ברקת, שעבודותיו הוצגו בגלריית הקיבוץ, למד בעצם צורפות, ואמן וידיאו כמו אליסף קובנר (שצילום שהוא מציג בתערוכה הוא בין העבודות היפות בעיני) למד תקשורת חזותית. עוד בתחום העיצוב, שווה גם לראות את "הלשכה", סרטון פלאש משעשע של מושון זר אביב, על הזיה בלשכת התעסוקה. אחת העבודות המבריקות בתערוכה, שאפשר בהחלט להגדיר כאמנות מושגית, היא פרויקט גמר בעיצוב של יותם בצלאל. בספרון שנון שנקרא "הזמן העקום" הוא מדגים מונחים מתחום הפיזיקה על האקטואליה הישראלית, ומוכיח שוב את האבסורד המוכר של הקיום כאן.
מעודד לראות שהעובדה שחלק מהאמנים לא התבשלו ארבע שנים במיץ של עצמם במגמת אמנות לא מפריעה להם לעשות אמנות, או איך שלא יקראו לזה. בין הזוכים יש גם אוטודידקט אחד, צייר בשם ראובן שצן. אבל רק אחד. האם זה בגלל שהאוטודידקטים והאאוטסיידרים לא עומדים בסטנדרט המקובל של איכות, או שהם חסרי בטחון ומעיזים פחות? העובדה שרוב הזוכים באים מהאקדמיות מצביעה על תפקידן בקביעת הסטנדרטים למצוינות. לא בטוח שהאמנות של בוגרי בתי הספר "מצוינת" יותר, אבל בטוח שהמסגרת האקדמית עוזרת להם להפוך לאנשי קריירה מצטיינים יותר. כי רק בתוך מסגרת אפשר להצטיין.
* התערוכה "ארטיק 4" מוצגת בגלריה של אוניברסיטת תל אביב
הכנת שליפים?
20.6.2002 / 10:12