השורה התחתונה: גם אחרי 16 תקליטים סוניק יות היא עדיין הלהקה הכי מגניבה בעולם. ואם לא הכי מגניבה אז לפחות הכי מתמידה במגניבותה. “Murray Street”, התקליט החדש של סוניק יות, הוא תקליט מעולה. ואחרי יותר מעשרים שנים של תקליטים מעולים, פחות או יותר או בכלל לא, זה ביג דיל וחצי.
התקליט האחרון הטוב באמת של סוניק יות היה “Dirty” שיצא ב-92'. היו בו יופי של שירי פופ ויופי של כיסוחים. אחריו הקדשתי לכל אלבום שלהם בערך שתי האזנות וחצי –
ב-"אקספרימנטל ג'ט סט, טראש אנד נו סטאר" היה את "Bull in the Heather” הלהיטי ולא הרבה יותר מזה; ל-“Washing Machine” היו כמה רגעים בסדר גמור וכמה פחות; את “A thousand Leaves” אני בכלל לא זוכר, ו-“NYC Ghosts & Flowers” היה סתם מעצבן.
אחת הסיבות שסוניק יות איבדו לטעמי את הדרך שלהם (אם כי לא את ההילה האלטרנטיבית ופאסון הנו-ווייב-פוסט-פאנק המגניב) היתה שהם החלו להתרכז יותר מדי בצד האקספרימנטלי, אוונגארדי, שכלתני של המוזיקה שלהם. אמנם הצד הזה היה קיים שם תמיד, והרי "דיידרים ניישן" הוא כמעט נויז מתקדם, אבל בהמשך הניינטיז נדמה שסוניק יות הפסיקו לעשות כיף כמו שהם עשו ב-"Goo”, למשל, שהיה אחלה תקליט כוסיות.
הם החלו להתמקד בכרכושי הגיטרות כבסיס ליצירה אינטלקטואלית מנומקת, עבדו עם אושיות אוונגארד כמו יאמטסוקה איי (סולן התרנגולת היפני של ה"בורדומז"), הופיעו עם המקישנית הקלאסית מודרנית זינה פרקינס, הוציאו אלבום הצדעה למלחינים כבדי משקל כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך והתאהבו באימפרוביזציה הג'אזית כדרך חיים.
אחרי שג'ים אורורק – דמות מרכזית בסצנת הפוסט רוק של שיקגו, יוצר בעל השכלה קלאסית שהוציא אלבום בלייבל היהודים הרדיקלים של ג'ון זורן ואיש שהוא בכלל מאוד אהוב על ניימדרופרים חובבי להקות Emo או כוסאמו – הפיק את אלבומם הקודם, היה יסוד סביר להניח שסוניק יות היו בדרך לזנוח את שורשי הפאנק השמח שלהם לטובת הרצינות של החוויה הא-טונאלית. מצד אחד, היה טוב לראות סוף סוף פלצני אוונגארד בג'ינסים קרועים ותספורות אופנתיות, אבל מצד שני, אנחנו רוצים את סוניק יות' בחזרה.
ודווקא כשג'ים אורורק, שאתה לא יכול להאשים אותו שהוא אי פעם עשה מוזיקת מסטיק, הצטרף ללהקה בתקליט החדש כחבר חמישי מן המניין, סוניק יות נשמעים לא רק יותר ידידותיים אלא גם הרבה יותר מפויסים. כמפיק, אורורק דווקא עידן לסוניק יות את הקקמייקה.
ב-“Murray Street” יש כמה שירים יפים, כמעט נוסטלגים, שת'ורסטון מור שר, וכשהוא מסיים לשיר אחרי שלוש-ארבע דקות, השיר ממשיך להדהד עוד כחמש דקות בממוצע. אלא שהפעם האינסטרומנטליות האקספרימנטלית לא טוחנת את המוח – הקטעים ממשיכים בקצב מלודי איטי, בניחותא, לא בלחץ אוונגארדי אלא בהשפעות של העכשיו (הפוסט רוק הזוחל של טורטויז) ושל העבר (כמה מסולואי הגיטרות כאן הם ממש טום ורליין), הגיטרות נותנות חזק בראש אבל גם יודעות מתי להרגיע. כשקים גורדון שרה, היא שוב נשמעת חצופה כהרגלה ומראה שגם בגיל חמישים כמעט היא לוקחת כל סולנית עלק אלטרנטיבית בלי שום בעיה בכלל.
סוניק יות ממקדים את עצמם סביב שיר הרוק-פופ הסטנדרטי ומתרחבים בקרבתו לפי הרצון שלהם להתנסות בצליל. אורורק מתעל את הכיוונים הלכאורה סותרים האלה לאזור שמתחיל כמו שיר אבל נגמר כמו יצירה לשתי גיטרות וטרומבון, ועדיין זה נשמע פיצוץ. לפחות שני שירים מתוך Murray Street - the Empty Page הפותח ו-Karen Revisited הארוך מאוד הם מהשירים הכי טובים שסוניק יות כתבו במהלך 15 השנה האחרונות. יא חביבי, איזו הצהרה.
Sonic Youth - Murray Street, הליקון
ביג דיל וחצי
23.6.2002 / 10:12