היפנודורם

דוד מלכיאל נוטה למות שוב ושוב, דוד לוי עזב את ביתו למשך שבועיים כדי להפגין מול בניין מפעל הפיס, דוד אלבר נעלם לעשר שנים לאחר שעיצב ערוגות גינה בצורת שירי פרנסיס ז'ם, דוד אלפונס משוגע לקריאת ספרות יפה בשדות.

"דודיות" - כך ניתן לכנות את אחד האלמנטים המרכזיים בקובץ הסיפורים "אחוזות החוף" לאמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן); ספר שספק אם היה רואה אור אלמלא הצלחת רומן הביכורים של מחברו ("שואה שלנו"), שקצר שבחי מבקרים, תורגם לגרמנית וזכה בפרס בוכמן לשנת 2001.

ה"דוד" הוא הגיבור המרכזי בסיפורי הקובץ. במובן המיידי, רבים מהגיבורים הם דודים של מישהו או רחוקי משפחה אחרים. במובן הרחב, הגיבור הדודי הוא זה שקרוב מספיק כדי שיתאפשר לצפות בו ולדווח על מעשיו, אך רחוק מספיק כדי להישאר עלום, בלתי פתיר ומנותק רגשית.

הסיפורים מסופרים לרוב בגוף ראשון, אך הגוף הראשון הזה מספר על מישהו אחר (הדוד), כך שהדובר נותר מסתורי כמעט לחלוטין. לפעמים הריחוק הוא עד כדי דיבור בגוף ראשון רבים, כמעין מקהלה המדווחת על קורותיו של אדם אחר מתוך פרספקטיבה קולקטיבית, הומוגנית, ללא נפש אינדיבידואלית שתיתן את נקודת מבטה ("...את ז'אן באפטיסט דיידה, אין ברירה, אנחנו מעריצים" (עמ' 32)).

זה צורם. הסיפורים בנויים כמנגנון הדחקה. הדברים המעניינים באמת תמיד חסרים - מה קרה לדוד מלכיאל במלחמה? מה עבר על ז'אן באפטיסט דיידה בשנותיו בעיר הגדולה? מאיזו נקודה בחייו מדווח הדובר? הריחוק הרגשי של המספר יוצר ריחוק רגשי אצל הקורא. בעברה של כל אחת מהדמויות טראומה – בדרך כלל מלחמת העולם השנייה. הגיבורים, כנראה כתוצאה מעברם, מתוארים תמיד כמשוגעים לדבר, כל אחד ועיסוקו האובססיבי.

היכולת שלי להכליל כך את מרבית סיפורי הקובץ מעידה על פגם נוסף - חזרתיות. רבים מהסיפורים נראים כווריאציות ונסיונות על אותו סיפור. אחרי הפריק השואתי השלישי זה כבר ממש מפסיק לעניין. מה גם שאלו לא ממש סיפורים קצרים - לעתים הם נראים כהתחלות של רומנים ולעתים החומרים הנדחסים יכולים לספק סאגה שלמה. שוב ושוב נאלץ הקורא להתוודע אל שושלות משפחתיות וריטואלים משונים, בידיעה שייאלץ לזנוח אותם בעוד כמה עמודים.

והריחוק הדודי מתבטא באלמנט נוסף, השפה : "מעבר להרים הצטיירו דמדומי קינמון, בתוך הלילה השחור, הכסוף, התבקע צל אדמדם, רמז תחילתה של זריחה. תרעלה של פחד, לרגע" (עמ' 213). אמנם לשון עשירה, עמוסה בדימויים מגוונים, אך לא בהכרח יתרון. להלן מקטע מזרם האסוציאציות שמעלה צורת ההתנסחות של המחבר במוחי: ישן וטוב, קלאסי, איכותי, מתורגם, גלותי, מתחזה. בשנת 2002 נכתב ספר שנראה כמו תרגום לספר קלאסי ישן. משעמם.

בסבך הדימויים ותיאורי הטבע המנג'סים הולכת לעתים קרובות העלילה לאיבוד. נותרתי עם קצוות חוט פרומים ושלושת רבעי תאוותי בידי. המציאות האירופאית והכפרית שבהן שתולות העלילות אינה מדברת אל נפשי במאום. ולא אחרת מאשר דמותו של האדם המנמנם על גבי כריכת הספר היא, לצערי, זו שיצרה אצלי את ההזדהות העמוקה ביותר. יותר מפעם אחת.