משוויץ יוצא מיץ

לא במקרה קרא טריקי לאלבום השני שלו בשם "כמעט אלוהים". אחרי שב-“Maxinquaye” הוא מיקד את תשומת לבו של העולם החופשי לתופעה חדשה בשם טריפ-הופ, עלה לו לגמרי השתן לראש. אמנם כמה דקות אחרי כן הודח הטריפ-הופ בשער זהב לטובת אי אילו תופעות מוזיקליות חדשות שמשלבות בין הופ ל-הופ, אבל במשך כשנה ומשהו טריקי היה לא פחות מגאון ומביא בשורה.

הסאונד מכה הגלים לשעבר של טריקי תמיד זכה לסופרלטיבים שכמו לקוחים מפעולה של צה"ל באיו"ש: אפל, סכיזופרני, פרנואידי, מסטולי, קלסטורופובי ועוכר שלווה. בפועל זה נשמע הרבה פחות מפחיד: טריקי לקח מקצבי היפ הופ והאט להם את הצורה בשיא העדינות. זה עבד בצורה יוצאת מן הכלל.

“Maxinquaye” היה באמת אחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר של הניינטיז בזכות כמה וכמה הברקות סאונד לא מבוטלות ועוד כמה קטעי אמצע הלילה לגבות (עם הזמרת הנפלאה ובת זוגו לשעבר של טריקי, מרטינה), אבל זה לא יכול היה להמשיך לעבוד, בגלל שהצליל של טריקי היה כל כך ספציפי, עד שהשחזור והמחזור שלו היה טעות פטאלית שגרמה לטריקי להיעלם כמעט לחלוטין מתשומת הלב של הציבור תובע החידושים וההמצאות.

והיתה לו אפשרות למצב את עצמו בצורה שונה – ב-95' הוא הקליט אי.פי עם הרכב ההארד-קור היפ הופ ה-Gravediggaz והותיר לעצמו פרצה כדי למתוח את הקו המתבקש בין טריפ-הופ להיפ-הופ באקט של יחסי גומלין שיכול היה לתעל את היכולות ההפקתיות של טריקי למיקומן המדויק ביותר.

“A Ruff Guide”, האוסף החדש של טריקי, הוא עדות לכך שטריקי לא עשה זאת. בין 95' ל-99' הוא הוציא לא פחות מחמישה אלבומים, וכולם נשמעים, בשינויים ממש מיקרוניים, כמעט אותו הדבר. דווקא “Juxtapose”, התקליט הקצר שהוא הקליט עם די.ג'יי מאגס מסייפרס היל, הוא הפסגה של יצירתו דאז. בתקליט הזה טריקי הצליח להוכיח למחצה שהוא יכול להשתחרר מפרדיגמות הטריפ-הופ המשומשות שמניעות את גלגלי התדמית המפורסמת והדי מקושקשת שלו (עם פרצוף האווז המכוער, טקסטי סוף העולם, האקסצנטריות המתוקשרת ולחשושי האנס הסדרתי). התוצאה היתה מסקרנת והניבה את “For Real” המצוין שמופיע באוסף.

שאר הקטעים ב-“A Ruff Guide” מתחברים יופי לכדי קוהרנטיות של יוצר שבע שבעיקר חי על פלאברות אסתטיות. לכן לא פלא ש-“Maxinquaye” מיוצג באוסף הזה בשישה קטעים – הרגע הראשוני הזה בו טריקי באמת היה הכי חם הוא הבסיס, הפסגה וכמעט הסוף לכל הקריירה הדי בינונית שלו.

אלבומים כמו “Pre-Millennium Tension” ו-“Angels With Dirty Faces”, שמיוצגים כאן במספר קטעים חיוורים, הם פיאסקו אופייני: טריקי אירח את מיטב המתארחים (ביורק, ננה שרי, טרי הול, פי.ג'יי הארווי), ותמיד כפה עליהם את האווירה המזוהה שלו. צריך להגיד תודה שהאוסף הזה לא כולל קטעים מתוך “Blowback”, הניסיון המפוקפק של טריקי מ-2001 לפרוץ לשוק האמריקאי עם אורחים כמו אלאניס מוריסט, אנתוני קידיס וסינדי לאופר.

ואם סביר להניח שלא ממש שמתם לב לכל הנסיונות של טריקי במהלך השנים האחרונות לגרד מעט מתהילת העבר שלו תוך כדי התעקשות על חימום הארוחה בכל פעם מחדש, הרי שיש באוסף הזה אסופה של קטעי טריפ-הופ שברובם הם פשוט טריפ-הופ ולא הרבה מעבר לזה.


* A Ruff Guide - Tricky, הליקון