רק אם התפקיד דורש

אם זה היה תלוי בי, מלי לוי היתה מחוזרת על ידי סטיבן ספילברג, ובר רפאלי זוכה להצלחה עולמית בסרט לצדו של ג'וני דפ, וסנדי בר, מצדי, שתצעד בשמלת הערב של גלית לוי אל קדמת הבמה בקוליסאום בלוס אנג'לס ותנופף ביד דקה לאקי שיישב בקהל, הלום ונרגש על זכייתה באוסקר לתפקיד הנשי הראשי. אז מה אם הרזומה מול המצלמה של שלושתן הוא בסדרת הלהיט "הקרב על המילקי"? מי אמר שדוגמניות לא יכולות לעשות את הקרוס-אובר הכי משעמם בשואו ביזנס – מהשער של "לאשה" אל השער של ה"טי.וי גייד"? מי אמר שאשה (ועוד מה שנקרא "כוסית") לא יכולה להחליף בין "מילקי הורס" ל"זה אקדח במכנסיים שלך, או שאתה סתם שמח לראות אותי"? ברמת הטקסט, לא מדובר בפערי שנינות בלתי ניתנים לגישור.

וסנדי בר – לשעבר ברנס, כיום בר-אבני – היא לא רק "אחת משלנו" (שזה אחלה שם לסדרה על בחורה נורא צה"לית שמזיינת את האויב באמצעות הנחישות והתעוזה ויכולת האלתור הצברית, ואף מילה על הקומפוזיציה הגופנית המושלמת), כי אם גם "נערה שחולמת בגדול", ובקרוב, ממש בקרוב, "אחת שעשתה את זה". ומהו אותו "זה" מבוקש, שכל כך הרבה אנשים פוטוגניים מוכנים להפסיד הרבה כסף רק כדי לזכות בו? פרסטיז', מון שרי'ס, מוניטין.

שכן לא די לה לאשה – ובטח יפה (שבא לבכות, לא?) – לראות את גופה המחוטב מקושט לתלפיות במיטב בגדי הים של מיטב חברות האופנה המגניבקוליות, על כרזות פרסומת מפלצתיות בגשר ההלכה. ולא די לה לאשה עם השם המעורב, הים תיכוני, ארץ ישראלי, אירופאי לא מכאן, בהתחככות עם עילית הכוסונים העברית בלבוש אדם (לפני גילוי עלה התאנה). ולא די לה בהפיכתה לאייטם רכילותי מ-השורה ה-ראשונה ולסלבריטאי צמרת מה-קדימה של ה-קדימה של ה-פרונט. ולא די לה בהיעשותה לפנטזיה הגברית ה-ראשונה במעלה לפחות מאז איריס יוטבת. ולא די לא בבוכטות כסף ובחתונה מתוקשרת ובקהל מעריצים שיכול להכניס רשימה בגודל בינוני לכנסת. נערתנו רוצה גם כבוד.

אבל בשביל כבוד, מסתמן לאחרונה, צריך לעבוד. ואחת היא לקום בארבע לפנות בוקר לצורך מפגש סטיילינג ואיפור, להתפשט מאחורי קיר בריסטול כשעיני כל עוזרי התאורנים לטושים אליך ואז לעקם את הגזרה לתנוחה שתישא חן בעיניו של הצלם (שמצדו מפמפם לצד הזקפה גם את ה"מצוין, בייבי! ככה, בדיוק ככה! את יפה!"), ואחת היא להתעורר בשתיים לפנות בוקר כדי לצלם סצינה של סערה בים, על רקע גליו המשתברים של הים התיכון הקר בלילות, ולהביט למצלמה, כולך גבורה והוד ועזוז ובלה בלה, שכן אין מחיר שהוא גבוה מדי עבור האמנות, כלומר ההכרה, כלומר היוקרה, כלומר המוניטין, כלומר התחושה ש"עשית זאת בגדול", כלומר עמוס גיתאי ליהק אותך לחדש שלך.

ועמוס גיתאי הוא באמת במאי רציני, ויש לו ברזומה עבודה עם שחקניות רציניות (וגם תמיד יפות), ואת, את בכלל לא דוגמנית, כלומר עדיין לא שחקנית מוכרת, אבל ידועה בציבור, ובהחלט מפורסמת, ואם זה היה מספיק טוב לחיים בוזגלו ו"זינזאנה" שלו, ואם זה היה מספיק טוב עבור "מילקי", אז מי אנחנו שנתווכח עם עמוס גיתאי. ואפשר שיצאת לדרך חדשה, סנדי, ואפשר שהוליווד מחכה לך כמו ישראל לתוכנית כלכלית רצינית, ואפשר שזו תחילתה של ידידות מופלאה, וממילא בתרבות של ימינו אף אחד לא מבדיל ממילא בין "קזבלנקה" ל"חופשה חלומית במרוקו" (במחיר היכרות!), ובין אינגריד ברגמן לבתה, זו שהיתה פעם דוגמנית הבית של "לנקום". קטן עליך "לנקום". את כאן בשביל לעשות קולנוע.