לימור לבנת: "א. גבאי המליץ?"

בדיוק שידרו בערוץ MGM את "סחלב פראי" (הגירסה הערוכה – כלומר, בלי קלוז-אפים על הגופה של מיקי רורק, כדי להסתיר את העדויות לשאיבת השומן, ובלי הקטע המפורש ההוא, בסוף, שבו פיון אביון וצפונבון מחבר בין מיקי לקארה אוטיס – ובעברית, הזין של מיקי) של זלמן קינג, שהוא באמת מלך הזלמנים, ובאחה"צ שלמחרת צפיתי ב"בוגדת" של אדריאן לין והזדמן לי לעמוד על ההבדל בין סתם סרט פינים ופותים, פלוס טיפהל'ה פיטפוטים, לסרט קולנוע, שלא מחפש הזדמנויות לתקריבים של שיער ערווה, כדי להגדיל את המכירות ("סחלב"), אלא משתמש במין כדרך ביטוי לגיטימית לקדם עלילה ולהעמיד תמונה בעלת משמעות.

וכל זה עוד לפני שנסגר המעגל והזכרנו ש"סחלב" שווק בשעתו כ"9 וחצי שבועות..ההמשך", מה ש, אלו הייתי אדריאן לין, היה מסובב אותי על טורים גבוהים מאוד של קריזה. שכן להבדיל מזלמן – "אין לו מכנסיים", קינג – "המלך הוא ערום", אדריאן לין ניסה לכל אורך הדרך לעשות קולנוע, גם אם לעתים מתחסד ומתיפייף, ותמיד בצומת הרחובות מוסר, צביעות, מין, הרי שאף אחד לא יכול לקחת ממנו את מה שכל יצרני הפורנו הרכים מבקשים לנכס לעצמם בתואנה של "אני מושפע מאדריאן לין". לין, למי שלא מבין על המה המהומה וכתב ההגנה הנרגש הזה, עוד בטרם נותרה הירייה הראשונה, חתום על כמה מקלאסיקות הז'אנר (שקרוי על שמו): "פלאשדאנס", "חיזור גורלי" (מישהו בעד ארנב מבושל?), "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", "לוליטה", "אוונטי פופלו" (בדיקת ערנות). וככזה, הוא זכאי להנחת מייסדים: פרגון על חשבון הבית.

אם כן, מסתבר כי עמדת המוצא של המבקר היא אוהדת. וכי מה רע בכך? וכי מה רע בדיאן ליין ("בוגדת" הקפיץ אותה לרשימת "ארבע הנשים הבשלות השוות ביותר בקולנוע" – ביחד עם שרון סטון, ג'ודי פוסטר, סופי מרסו ומאריים ד'אבו), שאמנם חושפת טפח ועוד טפח ומוסיפה על זה מעט ערום נועז, אבל עושה את כל זה בשירות הטקסט המצוין שהעמיד לה אדריאן לין, לא מתפשטת לשם כרזת הסרט בלבד, אלא מביאה את ביטויה כשחקנית לתוך תפקיד ארוטי. כן, יש דבר כזה.

בכלל, הארוטיקה של לין, (להוציא "לוליטה" המיותר) הולכת ונעשית נוקשה יותר ופוטוגנית פחות, ככל שהוא מתבגר. לא עוד קלוז אפים בתאורת דמדומים על שקעי פופיק מרצדים, ועל קרח נמס לאורו של הנר, כי אם תאורה אפלולית, יותר נרמזת מאשר מגרה ומודעת לתפקידה, לא כדמות הראשית, אלא כזרז העלילה, המקדם (המחרמן, אמנם) של סיפור השבר הזוגי, שהוא עקר עניינו של לין בסרט.

"בוגדת" מביא את סיפורו של משולש רומנטי. ריצ'ארד גיר (בתפקידו הטוב ביותר מזה זמן), מאופק ומרגש בתפקיד אדוארד סאמר, המגלה כי אשתו (דיאן ליין), קוני סאמר, בוגדת בו. סאמר נקלעת לרגע של חולשה, ובהינף של אקראיות נכנעת לחיזוריו המפורשים של פול מרטל (אוליביה מרטינז – בעל הלוק השרמנטי-חתרני), ונקלעת לסחרחרה של רומן חסר סיכוי, המטיל צל כבד לא רק על זוגיותה, כי אם גם מערער את עולם ערכיה ונקודות האחיזה שלה בעולם. סצינות המין בין ליין למרטינז, אמנם מעוררות ומגרות, אולם בניגוד לרצועת הפורנו הלילית המאוחרת, כאן תפקידם ליצור הנגדה בין יופיו של החטא, לטראגיות הבלתי נמנעת של העונש.

והעונש הוא התפרקות דו חזיתית, של שתי מערכות היחסים שמנהלת לין, כולל ממד נוסף (החלק הפחות טוב בסרט, לטעמי) של תפנית אל המותח והפתולוגי. מבחינות רבות, "בוגדת", גם אם מבוסס במקור על סרטו של הצרפתי קלוד שברול, משנות ה- 60 המאוחרות, הוא הזדמנות ללין להתכתב עם טקסטים מוקדמים שלו. הנה דמותו של הזר הפתייני והמרגש – מחווה מרופרפת למיקי רורק המקורי, הנה הוא נרטיב מעשה הבגידה המוביל לטרגדיה מעבר לכל שיעור – הומאז' ל"חיזור גורלי", ועוד. "בוגדת", אם אינני טועה, הוא סרטו הראשון של לין זה חמש שנים. האתנחתא עשתה לקולנוען המוכשר והייחודי הזה רק טוב ולמדה אותי מהו הפרס על התמדה בעשייה בז'אנר - התקבלות כאומן. וכאשר מדובר בקולנוען שהושם ללעג בשנותיו הראשונות, מדובר בפרס לא קטן.