איזה חנון

אחרי חמש שנים של ציפיה חסרת גבולות מצד שלל מעריציהם הנרדים, יצא ב-2001 האלבום השלישי של וויזר, האלבום הירוק. זה היה דיסק מדהים, שובה לבבות, שווה את הכל, אבל היו לו רק 28 דקות וזה קצר מדי. והנה באמצע מאי יצא לו בחו"ל (ובארץ רק לא מזמן) האלבום הרביעי של וויזר, Maladroit, ומה שלקח בפעם שעברה חמש שנים, פתאום לוקח פחות משנה. את הדמואים שהקליטה הלהקה לשירים האלה אפשר היה להוריד כבר מזמן באתר הרשמי, והכל שמח.

תצחקו עליי, אבל אני תמיד אוהב להקות שחושבות על הקהל שלהן ודואגות לתקשר איתו. הקהל השפוט של וויזר עזר ללהקה לבחור איזה שירים ייכנסו לאלבום, וגולש אחד גם היה זה שהציע את השם שלו. חוץ מזה, באתר שלהם מתעדכנים בקביעות שירים חדשים שניתן להוריד. כשריברס קוואמו נכנס לשוונג של כתיבה, קשה מאוד לעצור אותו.

"מלדרויט" הוא אלבום הרבה יותר כבד מהקודם, כביכול בעיקר בסאונד, אבל בעצם לא רק בו. לפי ההיגיון, מעבר של וויזר לגיטרות מעט יותר עצבניות ואינטנסיביות לא ממש אמור להזיז למלודיות המתקתקות והתופסניות שלה, אולם להפתעתי, הכבדות והמרירות היחסית עושות את דרכן איכשהו גם ללב ולמילים (הטפשיות כתמיד) של השירים. ההפקה של האלבום מוקפדת למדי, יותר מאשר בירוק, וגם אותו, על כל פנים, קל מאוד לצלוח. השירים (13 טראקים על 33 דקות) נשארים באותה תבנית של בית-פזמון-בית-פזמון-סולו מיניאטורי-פזמון, שמוכיחה ששיר פופ טוב לעולם לא ממש חייב לעבור את ה-3:10.

הכל טוב ויפה, אבל אם לומר את האמת, האלבום הזה לא עשה לי חצי ממה שעשה הקודם. אני לא ממש מעריץ של וויזר ולא הכי חזק בפוליטיקה של דירוג האלבומים שלהם (אני יודע שיש דיבור ש"פינקרטון" מ-96' נחשב הכי טוב), אבל אני הכי אהבתי את האלבום הירוק. "מלדרויט" עומד מבחינתי במקום הרביעי והאחרון, אבל זה לא אומר שהוא לא אלבום די מגניב ששווה לעבור עליו. השטיק של וויזר, מה שלא תגידו, עדיין מקנה לה זכות קיום רצינית. ואני הולך לשמוע קצת זקני צפת.


Weezer - Maladroit, הליקון