איתמר בן כנען: "לא זוכר שום בראוטיגן. כוסאמו, נקניק"

"כל חיי אחשוב על ההמבורגר הזה. אני אשב לי שם ליד הדלפק, אוחז אותו בידיי ודמעות ישטפו את לחיי. המלצרית תסיט את מבטה כי היא לא אוהבת לראות ילדים בוכים כשהם אוכלים המבורגר, והיא גם לא רוצה להביך אותי.
אני הלקוח היחיד במסעדה.
היא לא צריכה את זה.
יש לה את הבעיות שלה.
החבר שלה עזב אותה בשבוע שעבר לטובת ג'ינג'ית משיקגו. זאת הפעם השנייה שזה קורה לה השנה. היא לא יכולה להאמין שזה קרה. לא יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים. כמה ג'ינג'יות יש כבר בשיקגו?".

יש רגעים בזמן קריאת פרוזה שקשה לטעות בהם. נאמר, סתם, הרגע המצוטט בראש הרשימה. קשה לטעות בו מאחר וקשה לעשות עבודה טובה יותר בלהבהיר לקורא שלפניו סיפורת אמריקאית. וזאת לא אינפנטיליות לשמה של החתום מעלה - זה לא ההמבורגר ולא שיקגו שאמונים על המלאכה. אפשר להמיר אותם ב"בורקס" וב"רמת גן" ובכל מיני מאכלים נוספים וערים שונות, ועדיין יהיה בקטע הזה משהו שכולו דובר את שפת האמריקנה. משהו שהוא יותר בטון של הדברים ובאיך שהמילים מונחות על הדף מאשר המילים עצמן. והמשהו הזה מופיע בעמוד הראשון של הנובלה היפהפיה של ריצר'ד בראוטיגן ז"ל, "כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר" (גוונים, סדרת "גוונים של שחור").

ויש גם סיפורים שאתה יודע ששום דבר שמח לא יקרה בהם. נאמר, סתם, הסיפור הזה של בראוטיגן שראה אור בשנת 1982, שנתיים בלבד לפני ששיחק אותה אמריקנה בריבוע ונמצא מת בביתו כשאקדח ובקבוק אלכוהול ריק ניצבים בסמוך לראשו. ועם זאת, בראוטיגן אולי מת לבד אבל לא חי לבד. על-פי יודעי דבר, חייו היו קשורים בעבותות לאושיות הגדולות של דור הביט, שרבצו מדושני עונג אי שם בשלהי הסיקסטיז באזור המפרץ של סן פרנסיסקו - ממתחמי המגניבות הכי נחשבים שידעה המאה ה-20. אבל, תודה לאל, שנת 82' היא מה-זה פוסט-ביט, והספרות של "כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר" אינה מזכירה, תודה לאל, לא פואמה של גינזברג, לא פרוזה של קרואק, לא הזיה של בורוז ולא ציור של פולוק.

הנובלה, סיפור נוסטלגי רווי הומור עצוב המובא בגוף ראשון, מתרחשת איפשהו במדינת אורגון (בית גידולו של בראוטיגן), אך אינה מצויה גם בזמן ממשי, כי אם כלואה בין צירי זמן שונים. אדם יושב על שפת אגם בעיירת נעוריו באוגוסט 1979, ואוזנו "כרויה אל העבר כמו אל קיר של בית שכבר אינו קיים". תוך שהוא בא בדין ודברים עם הקורא, המספר מביים שחזור של ימי ילדותו בעיירות הפרברים ההזויות משהו של צפון מערב ארה"ב, ימים המקפלים עמוק בתוכם טרגדיה קשה, במהלכה ירה בשגגה בחברו הטוב, וממנה אינו יכול להשתקם אפילו שלושים שנה אחרי, אפילו עד רגע זה.

במסגרת מסכת של כתיבה קפוצה וחסכנית לעילא, שאינה נענית למוטיב "הרוח החופשית" של תנועת הבית שלו, הטריק הסיפורי הפנימי של בראוטיגן הוא הקול המתיילד שהעניק לגיבור, שהוא דרך אפקטיבית במיוחד להעצים את המדווח. זהו קול שהוא תוצר של תודעה משוקללת - תודעת האופטימיזם הילדותית שבה כמו תקוע הגיבור ואליה חוזר לשם תיקון מיוחל, ותודעת הפסימיזם הדעתנית יותר של אדם בוגר שילדותו חירבה את בגרותו – שמקור הקסם שהיא נוסכת על הטקסט טמון בכך שבמודע אינה משוקללת עד תום, אלא סובלת מהתפרצויות מעט קקפוניות של שני הקולות (אופציה – שובו לדוגמה שבראש העמוד ותיווכחו: מחשבה של אדם בוגר שרואה את עצמו כילד דרך עיניהם של אחרים).

"כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר" הוא הספר האחרון שבראוטיגן הוציא בחייו (לאחר מותו נתגלה כתב יד נוסף בשם The Unfortunate Woman) והוא מציג באור נפלא כותב ז'אנריסטי שבשנותיו האחרונות, בניגוד לרבים מבני מינו, השכיל לצאת מגבולות הז'אנר האופנתי שבו נבט, וכתב יצירונת סמי אוטוביוגרפית שתתפוס בבייצל'ך גם את מי ששמע על דור הביט פעם אחת יותר מדי.