פרופסור שורובסקי: "עושים לנו דמוניזציה"

האוסף הכפול הרביעי בסדרת אוספי האייטיז "שיין און" של הליקון הוא אוסף אייטיז טוב, וזה בדיוק מה שכל כך מקומם בו. עורכיו, יניב קוריס ואבי ש.גולדברגר, הביאו בוחטה של שירים טובים (מי יותר ומי פחות) מקצוות שונים של הפופ של שנות השמונים, אך ירו לעצמם ברגל בגלל הגישה שלהם. בטקסט של גולדברגר שמופיע בעטיפה הפנימית של הדיסק הוא כותב: "אמנם אין ספק שהמוזיקה מהאייטיז לא מהפכנית כמו זאת מהסיקסטיז ולא אינטליגנטית כמו זאת מהסבנטיז, אבל כאן גם נעוץ היופי שלה – בפשטות הסוחפת הזאת ונטולת היומרות. פשטות שנעלמה באופן מוזר מיד עם בוא הניינטיז, פשטות כובשת שתמיד נעים להיזכר בה ובכמה שאהבנו אותה". ושוב נופל עורך אוסף אייטיז בפח הנוסטלגי הנפוץ, זה שמסתכל על מוזיקה של עשור שלם כאל פריט רטרו משעשע, כזה שאפשר לקטלג ברשימה ביחד עם נעלי גלי, "תהילה", אלף וקומודור 64 (כפי שהוא אכן עושה בפסקת האסוציאציות החופשיות הפותחת את הטקסט).

הגישה הזאת היתה נחמדה מאוד למשך שנה-שנתיים, כשהייפ הרטרו לאייטיז רק נולד ועדיין היה טרי, עסיסי ומלהיב. נראה שעכשיו, כשהנקודה כבר מזמן הובנה, שלא לומר מוצתה, אפשר וצריך להתייחס למוזיקה של העשור ההוא בדיוק באותה רצינות בה מתייחסים למוזיקה מכל עשור אחר. הבעיה היא שהמבט הנוסטלגי, בו כל שיר אייטיז הוא לא יותר מזיכרון חי ממסיבת כיתה ועל כן נקלט ונשפט דרך אוזניים של ילד בכיתה ו' – כזה שמבחינתו אין הבדל בין סמנתה פוקס לאיגי פופ, כל עוד שניהם צועדים באותו מצעד – לא מאפשר שום סוג של רפלקסיביות. התבוננות על מוזיקת האייטיז דרך הפריזמה הכה קלה של נוסטלגיה עושה השטחה נוראית, שלא לומר זילות למוזיקה. ומי אמר לך, מר גולדברגר, שמוזיקת האייטיז היתה פחות אינטליגנטית ממוזיקת הסבנטיז? אבישי מתיה?

ברור שהשירים שנבחרו לככב באוספי "שיין און" הם להיטים נוסטלגיים שצעדו בעשור המדובר במצעד של רשת ג', אין לי עם זה ויכוח או בעיה, אבל נראה שמישהו פה שכח שהם נולדו בקונטקסטים שונים וסוחבים על גבם הרבה יותר מההקשר המיידי הזה. ואת כמה מהם אפשר גם לאהוב ללא שום קשר לזה שאהבנו אותם בגיל ההוא. בכיתה ו' אהבתי את השיר "אלואיז" של ה-Damned, אבל אז לא היה לי שמץ של מושג שה-Damned הם להקת פאנק שזוכה להיות מושמעת במסיבות כיתה רק בגלל שהיא עשתה קאוור קליט ללהיט סיקסטיזי של בארי ריאן. לא היה לי מושג שמלהיט מזדמן של לאב אנד רוקטס במצעד אפשר להגיע לחלוצי הגותיקה, באוהאוס. לא קישרתי את בריאן פרי לרוקסי מיוזיק, לא ידעתי שלליונל ריצ'י יש עבר או שלדייויד בואי יש עתיד. לא קישרתי את הגברת השמנה דיוויין לג'ון ווטרז ולא ידעתי שיש לה בולבול.

נכון שיש באוסף גם שירים של טיפני או ניק קרשו, שראויים להתייחסות ה"ים, כיף ורשת ג'" של עורכי האוספים הללו (וליחצניהם ולכל שאר הנוגעים בדבר), אבל קשה לי להסכים עם הקביעה שלמייק אולדפילד לא היו יומרות, שהסטייל קאונסיל לא להקה אינטליגנטית או ש-Human League לא חידשו דבר (שלושתם מיוצגים כאן באוסף). קשה לי להאמין גם שעורכי האוסף לא יודעים את זה, אבל כנראה שזה קל ומסחרי יותר למכור אוסף אייטיז דרך דחקות נוסטלגיות מנמיכות.

אפשר להסתכל על המוזיקה של האייטיז כעל מקשה אחת ולהתבונן בה באופן בלעדי דרך העיניים שהיו לנו בכיתה ו', אבל לא מוכרחים. ותאמינו לי שמבט קצת יותר מפוכח, מודע ומבדיל – כזה שאינו מקטלג כל שיר שיצא בשנות השמונים כפסקול לשיחת "אתה זוכר את הכפפות הורודות האלה עם האצבעות החתוכות? יא אללה, איזה קטעים" – לא פוגם בהנאה הכנה והטהורה המופקת מהאזנה ל"קיס מי" של סטיבן "טין טין" דאפי, והוא גם פותח צוהר לעולמות מוזיקליים מהעשור ההוא שאין להם שום קשר לסרטים של צ'אק נוריס.


* “Shine On - אוסף שנות השמונים, חלק 4", הליקון