שלילי בזנט

חיכיתי חיכיתי, ציפיתי ציפיתי, וכשסוף סוף הגיע יומי לצפות ב"ספיידרמן" – מה שהיה אמור להיות הסרט הכיפי של הקיץ הזה (ועבור אנשים מסוימים הוא ודאי עומד במשימה) – הרגשתי בעיקר מרומה. אחרי "רואה בקלפים" אני כבר לא מצפה ליהנות בסרטים של סם ריימי (“Evil Dead” באמת היה מזמן), אבל הליהוק המצוין על הדף של טובי מגווייר וקירסטן דאנסט בתפקידים הראשיים הבטיח משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו מקבלים.

לא שטובי מגווייר לא עושה את תפקיד החנון החמוד פיקס, כפי שהוא עשה כל כך הרבה פעמים לפני כן (ב”נערי פלא”, "סופת קרח" וכו'), ולא שקירסטן דאנסט לא מקסימה וזוהרת בתפקיד הכוסית עם לב הזהב (כמו שהיא היתה ב”חמש ילדות יפות”, “Get Over It”, "דיק", “Drop Dead Gorgeous”, “All I Wanna Do” ובעצם כמו שהיא תמיד). אבל הבחירה לשים במרכז הסרט את מגווייר ודאנסט – שני שחקנים צעירים ומגניבים עם עבר של כוכבי אינדי, המזוהים עם קולנוע קצת יותר מעניין מהבלוקבאסטר העונתי – ולא נניח את טום קרוז וקמרון דיאז או ליאונרדו דיקפריו ורייצ'ל לי קוק או אפילו מאט דיימון ושרה מישל גלר, היתה צריכה להצדיק את עצמה.

הבחירה במגווייר ודאנסט הולידה ציפיות שגירסת 2002 של "ספיידרמן" תהיה בעלת איזשהו טוויסט מתוחכם, ניחוח פוסט-מודרני, אירוניה דקה, משהו כלשהו. אך לא – "ספיידרמן" הוא בלוקבאסטר יותר סטנדרטי מסטנדרטי, חסר כל כפל משמעות או תחכום. כבר שמעתי את הטענה שגיבור כל-אמריקאי ישר כמו סרגל זה מה שאמריקה צריכה עכשיו להעלאת המורל, אבל נשאלת השאלה למה אנחנו צריכים את זה – האם ספיידרמן יגן עלינו מפני שאהידים?

ונניח שהשלמתי עם העובדה ש"ספיידרמן" הוא לא יותר מאשר סרט קיץ צפוי, זה עדיין לא מסביר את כל שאר מגרעותיו. למה הוא לא מצחיק? ככל שידוע לי סרט קיץ כיפי אמור להיות משופע גגים, כאלה המגיעים ברגעים הנכונים ונותנים קונטרה למתח. מה שמזכיר לי – למה הוא לא מותח? המתח אמור להיות בשיאו בסצינה בה הגרין גובלין (היצור הרשע אליו הופך המיליונר נורמן אוסבורן, אותו מגלם ווילם דפו) מחזיק באוויר בצד אחד קרונית מלאה בילדים ובצד שני את מרי ג'יין ווטסון (קירסטן דאנסט), אהובתו של פיטר פארקר (טובי מגווייר), הוא איש העכביש. הבחירה היא בידיו של ספיידרמן: את מי הוא יציל – את הילדים המסכנים או את אהובת לבו? הבעיה, אגב, לא ברורה, כי אם הוא מספיק זריז להציל צד אחד, הוא מספיק זריז להציל את שניהם. הבעיה נפתרה. אין מתח. הרומנטיקה, אם אתם שואלים, אף היא צולעת, ונאום אהבה גרוע כמו זה שדפק פארקר למרי ג'יין בבית החולים, ליד מיטתה של סבתא, לא שמעתי מאז העונה הראשונה של "פליסיטי". ואפרופו פליסיטי, מאחורי "ספיידרמן" (בעצם לפניו) מצוי איזשהו מסר חינוכי, המגולם במנטרה החוזרת "עם כוחות גדולים מגיעה אחריות גדולה". לתשומת לבו של ג'ורג' וו בוש, יש להניח.

באשר לאקשן, זה שאמור לחפות על היעדר כל שאר האלמנטים, דווקא יש. הבעיה היא שבמרבית הקטעים הוא נראה כמו משחק מחשב ולכן הוא לא ממש מעניין. ובסוף, כשכל העסק נגמר, אנחנו נשארים עם סיום כה מאולץ ולא הגיוני מבחינה עלילתית שההסבר היחידי לקיומו הוא להשאיר פתח לסרט המשך. היות ואנחנו יודעים ש"ספיידרמן 2" כבר בדרך, אפילו את ההנאה שבציפיה לסרט ההמשך הרסו לנו. עם מה נשארנו? עם סצינת נשיקה קינקית אחת בגשם הכוללת שוט אחד של פטמות זקורות. וזה מה שאמור לעשות לנו את הקיץ.