רוצים שינוי

"ממנטו מורי" הוא אלבומו העשירי של אביב גפן. הוא הוקלט בדנמרק עם התעויוט, ובליווי כלי מיתר של אנסמבל אנדרסקו בניצוחו של דניאל סלומון. על הייעוץ האמנותי חתום לואי להב. הקטע הוא שכשגפן עובר טראומות, בדרך כלל זה מצב לאלבום טוב. כך היה עם "לילות לבנים", שני אלבומים אחורה, שבו פרידה כואבת באה כמו מים לנשימה מבחינת היצירה של גפן, והסיתה אותו להגיש את האלבום הטוב של השנים האחרונות שלו. גם מאחורי הדיסק הזה עומדת טראומה. סבתו של אביב נפטרה, והוא הקדיש לה את האלבום, ופנה להתעסק לכל אורכו באלמנט המוות.

נושא שהוא קצת כבד עליך, כשאתה אביב גפן. אני יכול להסכים עם הקביעה שגפן תמיד נמצא במיטבו כשהוא מדבר על אהבה ועניינים בסגנון. שם המולדת של המלודיות הפשוטות והמושכות שלו, ושם השטח שבו המילים שלו יכולות להסתדר יחסית בלי בעיה. כשהוא מנסה להגיד משהו קצת יותר מורכב, זה בדרך כלל מתפרק לו ויוצא הכי גרוע.

האלבום הזה מתחלק מבחינתי לשניים. רובו מצטיין בשירים נטולי הפקת רוק, שירים שהם די עירומים ומתכסים בכלי מיתר ("קרן אור", "אין מלאכים בגן עדן", "הרואין" או "מלח הדמעות"). ההרגשה היא שעיבודי המיתר והקלידים הרחבים לא יכולים למלא שירים ריקים. אי אפשר להסתמך עליהם באלבום רוק. זוהי ללא ספק הנפילה הגדולה של הדיסק הזה. השירים הטובים כאן הם אלה שיוצאים מהביצה הזאת שגפן הכניס את עצמו אליה, ומתיישבים להפקת רוק כמו שצריך, עם או בלי גניבות/מחוות אורקסטרליות מהביטלס (כמו ב"הולך קדימה").

"ממנטו מורי 2" הוא אולי השיר הכי טוב בדיסק, למרות שימוש עודף באפקט האוטו-טיונינג ("האמן" של שר) השנוא עליי ועליכם. יש כאן ניסיון למחאה, עם מילים שהן אולד-סקול אביב גפן, על קו התפר שבין מביך מאוד לרק קצת. "קצין/ עדיף להיות פחדן שחי/ מלהיות גיבור שמת/ אתה נלחם עם טנקים ורובים/ אני נלחם עם דף ועט/ תקרא לי משתמט", או "שוטר/ תפסתי את הגנבים/ כולם יושבים בממשלה". בשיר אחר ("אין מלאכים בגן עדן") הוא יכול להביא משום מקום איזה "חי בתוך כלוב/ אתם קוראים לזה חופש", והתחושה היא קלאסית. כמה טוב לחזור הביתה (גם "זיגוטה" הפותח הוא שיר טוב).

עוד עניין שלא משתנה, וכנראה גם לא ישתנה אצל גפן, הוא נקודת המבט הילדותית. תמיד להורים שמור תפקיד אמוציונלי גדול בסיפור (כמו ב"הרואין"), תמיד זה "יורים בטלוויזיה" כשהוא מנסה להביע משהו בקשר למצב. אבל כבר ברור שאלו הפרופורציות שבהן צריך לקחת אותו. זהו עוד אלבום של אביב גפן, ולא חייבים להתרגש, ואפשר לקבל את זה באהבה מסוימת אם רוצים, וצריך לקוות בכל פעם שהשירים הטובים יגברו על הפחות מוצלחים (וזה לא קורה כאן).


ועוד עניין: הדיסק הזה יוצר בשיטה שאמורה למנוע צריבות והפצה לא חוקית של האלבום. על גבי הדיסק הושתלו בכוונה שריטות קטנות, שלא יעשו שום רע כשתשמעו אותו במערכת הסטריאו, אבל כשתשימו אותו בכונן הדיסקים של המחשב שלכם, הוא לא יסכים לזהות את הקבצים שבו. הוא בכל זאת אמור לנגן את הדיסק, אבל מניסיון - בחלק מהמחשבים גם זה לא עובד. השיטה הזאת נוסתה בעולם בפעם הראשונה בהפצה רחבה על אלבומה האחרון של נטלי אימברוליה וזכתה למחאות ענק. לפי מיטב ידיעתי, "ממנטו מורי" של גפן הוא הראשון שקורה לו הדבר הזה בארץ. אני לא חושב שזה מה שיעצור את המפיצים הפיראטיים הגדולים, אבל כנראה שהקטע הוא להקשות למאזינים את החיים.


אביב גפן – ממנטו מורי, הליקון