יו, הנה יו

אמת - השם "רווק פלוס ילד" לא מעורר ציפיות מרחיקות לכת אצל כל מי שמסתייג מהמכונה הקולנועית המשחזרת עצמה לעייפה (ולכל מי שנמנע מהגירסה ההוליוודית של שלושה גברים ותינוקת ונבחל למראה "הילד" בכיכובו של ברוס וויליס). כן - שוב הסיפור של הילד הוורדרד שעוזר לרווק הדקדנטי להבין שהוא בעצם נורא רגיש מבפנים וגורם לו להתחבר לילד הפנימי וכולם חיים באושר ועושר עד הכתוביות.

אך מפאת כמה המלצות מפתיעות שקיבלתי ממכרים שדעתם נחשבת בעיניי, שמתי בכל זאת פעמיי אל בית הקולנוע. רגע לפני היציאה למסע מזכיר לנו המסך שבמאיי הסרט, האחים וויץ, הם אלה של "אמריקן פאי" (מפחיד), התסריט מבוסס על ספר של ניק הורנבי (סבבה), והפסקול הוא של דמיין גוך, הלא הוא באדלי דרואון בוי.

"אף אדם איננו אי" הוא המשפט המכונן בחייו של וויל (יו גרנט), רווק בן 38, נטול אמביציה ומעוף, שכל עניינו הוא להעביר את היום בצפייה בטלוויזיה, משחקי סנוקר, דייטים עם בחורות וכו'. את המשפט המכונן הזה הוא מבקש לסתור (הוא חי כאי - לבדו) ומייחס אותו בבורותו לג'ון בון ג'ובי (מילטון במקור) – דבר שמדגים היטב את הישימון האינטלקטואלי שבו הוא ניצב.

מתוך שרשרת של טעויות קומיות מגיע וויל למצב שבו נטפל אליו ילד בשם מרקוס - חנון בן 12, החי עם אם היפית, בעלת נטיות התאבדותיות (השם המקורי של הספר "About a Boy”, שיצא בשנות ה-90, מתייחס להתאבדות של קורט קוביין ולשירו “About a Girl”). כמובן שהילד עתיד להביא לשינוי בחייו של הגיבור הרקוב וכל זה, אחרת לא היה כאן סיפור, אבל באופן מפתיע זה מצליח להיעשות בדרך מעניינת ולא קלישאתית. הסרט עושה זאת בעיקר על ידי הצרנה מחוכמת של אותו חומר גלם שחוק, שמקורה כנראה בספר.

הצורה של "רווק פלוס ילד" שוברת את הדוגמה המקובלת של סרטי הרווק והילד, משחקת איתה ועושה עליה פארודיות ומניפולציות. העלילה מודעת לכל הבורות שאליהם היא עלולה ליפול ועוקפת אותם בדרכים מתוחכמות. אין בעלילה כמעט משפחה קלאסית אחת, מהסוג של אבאמא, כלב וילד וחצי, ולמרות שלפעמים המסר נראה הפוך, הסרט מציע נקודת מבט אוהדת ומרשימה על מודל המשפחה האלטרנטיבי.

אמנם כל זה נעשה בקלילות הורנבית אופיינית, אבל דווקא מתוך הפשטות הזו, כשהקיטש הגיע, הוא תפס אותי כמעט מנוטרלת ממנגנוני ביקורת. יכולתי ממש להזדהות עם הדיכאון של האמא, עם האאוטסיידריות של מרקוס ועם הריקנות של וויל. כן - אפילו עם יו גרנט. אני חייבת להודות שכמה חזק שאני מנסה להשתלב בזרם ולחשוב שיו גראנט הוא מה-זה מעצבן ולך מפה והכל, אני לא מצליחה. בעיניי הוא ממש בסדר גמור.

לדאבוני נתקפתי לקראת הסוף ברגעים של מבוכה, כשהעלילה המודבקת בכל זאת נפלה לכמה תבניות של הגיבור שלומד איזשהו לקח והילד שעכשיו יותר טוב לו, בין השאר כי הוא יודע איזה נעליים מגניב לקנות ואיך להסתרק, אבל זה לא הספיק כדי להרוס: "רווק פלוס ילד" הוא שילוב נכון בין ציניקניות בריטית מנוכרת (אוסקר וויילדית) למלודרמטיות אמריקאית מוסרנית, שמצליח לעשות נעים. וזה לא מעט.