הקיסם

הקריזה (והבאסה) בלצפות בשלמה שרף מפרשן כדורגל בטלוויזיה אינה נובעת מהעובדה שהאיש אינו עובר מסך ברמות שעידן האסתטיקה-טק אמור לפסול על הסף, וגם לא מכך שהוא עילג כמו רפתן באוברדוז של עטינים. אפשר גם לחיות עם הכרס המשתפלת כמו חשבון ההוצאות של עסקני ההתאחדות לכדורגל, ואפילו להעלים עין מהאופן הבוטה והילדותי בו הוא מופיע לשידור עם ליין חולצות פולו של חברה אחת, בגירסה שלו ל"פרסומת סמויה לציבור האהבל". אני, מצידי, חי די בשקט אפילו עם המניירות הבעלבוסטיות שלו ועם האלגנטיות סטייל דחפור 9D. כל אחד והסגנון שלו.

את הנרווים האמיתיים אני חוטף כשאני קולט ששלמה שרף הוא-הוא הגירסה הכי קרובה להיות ישראל ישראלי. אם שרוליק הטמבל עם כובע הטמבל החליף תפקידים עם ירון זהבי ורץ אחר כך לספר לחבר'ה שדודו טופז הוא המיזם תדמית הסודי שהתודעה הישראלית עובדת עליו, הרי ששלמה שרף, באותנטיות הים תיכונית (מוצא האיש מרוסיה, נא לא לבלבל. סטריאוטיפ אינו עניין של גיאוגרפיה) המגושמת ו"השפיץ של הדאחקה" שלו, מחזיק בסך כל התכונות ההופכות אותנו להיות מי שהוא בעצמו.

בכל אחד מאיתנו יש משהו מהישראלי – פה גסי רוח, שם חסרי עידון, כאן עם נימוסים של טרקטור וטאקט של מתנחל בקאסבה בשכם, מרוצים מעצמנו, מהקז'ואל אלגנט פאדיחה שזרקנו על עצמנו – סתם כי בא לנו להתלבש. מהירים לחטוף את רשות השידור גם כשאין לנו שום דבר לומר, איטיים להבין שחופש העיתונות אינו יכול להיות מורכב מעמדת פרשן בטלוויזיה ובאותה נשימה מלעג ל"כל הפרשנים הקשקשנים". מלאי סתירות פנימיות, מלאים מעצמנו על היעדר הסתירות הפנימיות. בעלי סקס-אפיל כה בוטה עד שאפילו משאית רעבה לתוסף דיזל לא תתפתה לחיזורינו. מבינים בהכל (אני יודע, אני יודע מה תגידו), אבל בזים לדעה של כל אחד אחר מלבדנו. שואלים בכל צומת "מה אתה עשית בשביל מדינה?" אפילו תיירים נורבגים. ישראלים, אין מה לומר.

כזה הוא שלמה שרף, שגם אם בחיים לא הרים מגבות מבית מלון טבריאני, וגם אם לא התנפל אף פעם על מלצר קפריסאי שהפריע לו להכין סנדביצ'ים מהבופה של ארוחת הבוקר, וגם אם בחיים לא התמקח עם הכלכל הראשי במטוס על מחיר ה"קאשארל", נראה לנו כמו אחד שבטח גידל דורות של אנשים שכן. וגם אם שלמה שרף מצטט יהודה עמיחי ברמות בהן אני מצטט את עצמי, וגם אם הוא רוקח תערובות ג'ינג'ר וצ'וקולטה למשקאות מעוררי תשוקה בזמנו הפנוי, אתם יודעים שהוא כמותכם-כמוני לא מאמין ב"קליניקה און".

ונכון שערוץ 1 מסוגל לגרום לתערוכת החלל בוונקובר להריח כמו פרה-היסטוריה, ונכון שבחירות פרסונל אף פעם לא היו הצד החזק שלו, אבל הפעם, במונדיאל הזה, הם ממש שיחקו אותה עם שלמה. מעבר להבנה האבסולוטית שלו בכדורגל ("בכדורגל לא צריך אסטרטגיה. הכל זה השפיץ של הנעל", התפלסף פעם), שלמה מספק תחליף ג'וחה על בסיס קבוע. נגיד, אם אתם לבד בשעת שידור המונדיאל ונמאס לכם מכל הסמבה ביציע והיידיש-קייט על הספסל הגרמני, ומתחשק לכם איזה דיאלוג מונוליטי עם עשן "טיים" בלי פילטר – אין צורך לנסוע לתחנה המרכזית הישנה. ערוץ אחד מגיש, כצעד בונה אמון לקראת ההפרטה, את הגירסה שלו ל"עשה לך סמי בורקס". שלמה שרף אצלך בסלון, עם הג'ינס ברקודה, התלתל צמר והקיסם, מביא אותה באותנטיות שתגרום לכם להתגעגע לימים בהם נהגי מוניות דיברו איתכם על פוליטיקה. אבל מה? תרגישו בבית, אפילו בלי לצאת ממנו. בכבוד.