שמישהו יחייג 911

אולי בגלל שווייקליף ז'אן אחראי לאלבום הקרוסאובר הענקי של הפוג'יז, הוא מרגיש את הצורך החריף להתחבב על הקהל הרחב כמי שמכיר בעובדה הבסיסית: הז'אן שטעם כבר פעם אחת מההצלחה הענקית לא יסכים להסתפק בשאריות. אבל גם אם מדובר בתסמינים החמורים של מחלת ה"תאהבו אותי, תאהבו אותי, תראו אותי, איזה יפה אני", קשה למצוא הצדקה מתאימה ל-“Masquerade”, האלבום השלישי של ווייקליף, שכן ליקוק אוזניים יסודי בסדר גודל שכזה מעיד על בעיה חמורה בסדר העדיפויות היצירתי.

בשני האלבומים הקודמים של ווייקליף ז'אן – “The Carnival” ו-“The Ecleftic” – היה מתח בריא בין סימפולים מגניבים (סחתן על מה שווייקלף עשה לבי-ג'יז), שירים רציניים
(“Diallo” המחאתי), בלדות מחניפות (“Gone Till November”) ומלוא החופן להיטים. ז'אן הצליח לפגוע במכנה המוזיקלי הרחב בעזרת הפקה עשירה וחברותית, מלודיות נעימות והיפ-הופ חמאתי למחצה, דבר שהקנה לו בזריזות את מעמד הסלבריטאי מנחה טקס חלוקת פרסי אם.טי.וי אירופה שהוא כנראה תמיד רצה להיות.

ווייקליף נראה כמו איש שאינטרקציה עם מאסות עצומות של אנשים עושה לו את זה, בניגוד ללוריין היל, שותפתו לשעבר, שכבר התבכיינה באלבום האנפלאגד שלה על הקושי שבחיי הזוהר. לווייקליף ז'אן, כמובן, לא חסר חוש פוסטמודרני – הוא אחד שמבין את כללי המשחק של השוק החופשי, רותם אותם לכשרון הגדול שלו ומתעל את העסק לפי ענייניו האישיים והצרכים המיידים של המיינסטרים. האופן שבו הוא הרחיב את גבולות ההגדרה של ההיפ הופ בשני האלבומים הקודמים שלו ראוי לצל"ש הרמטכ"ל.

אבל ב-“Masquerade” כל אלו באים לו לרועץ. אם ווייקליף תכנן לבשל כאן סוג של רב מכר, אז יצא לו על הפנים. אין כאן להיטי ענק כמו “911” המזומזם, שוסים דוגמת
“Guantanamera” מהראשון או פצצות אם.טי.וי כמו “It doesn`t Matter”. אבל מה שכן יש זה קרוב ל-15 גירסאות שונות ואקלקטיות ל"רידמפשן סונג" של בוב מארלי, כולם שירים יפים וקליטים שאין בהם הרבה יותר מערבוב של השפעות מסורתיות ומלודרמה אישית; ביצוע ממש מגעיל ל-“Pussycat” של טום ג'ונס, שרק על הרעיון הדלוח הזה מגיע לתת לווייקליף סטירה; גירסה חדשה ומיותרת ל”Knockin` on Heaven`s Door” של דילן עם רפרנס לביגי וטופאק (הרבה פחות טוב מ"טוק, טוק ,טוק על שערי מרום" של דני ליטני) שבאה על תקן "ווייקליף שוב פעם מבצע שיר של לבנים כדי שכולם יהיו מבסוטים" ועוד קטע בו מתארחים MOP ובו ווייקליף מנסה לשמור על האוסול של הגרעין הקשה של ההיפ הופ.

אם באלבומים הקודמים ווייקליף ידע לכוון לכל הבא ליד אבל להשאיר אצלו את השליטה על נכסי הכישרון והיצירה, הרי ש-“Masquerade” הוא ידידותי לכל הסביבות אבל נשמע חיוור ונוסחתי לאללה. לכל שיר באלבום הזה יש אח תאום ומוצלח הרבה יותר מהאלבומים הקודמים. היכולת המדויקת של ווייקליף לגעת בכל האזורים הפופולריים ועדיין להישאר עם התגית האיכותית ביד סופגת כאן מכה קשה – ווייקליף ז'אן הוא מוזיקאי מחונן שאיבד את הדרך ושר שירי גלגל"צ עם זמרות שחורות ומטופחות ווקאלית, ועוד כמה שילובים ז'אנריסטים קלים, יציאות מוזיקליות משעשעות ומקצבי היפ הופ מוקפדים ששווים לתחת.