לא מגלחת ת'רגליים, שתי בירות בירושלים

עברו חלפו להם הימים בהם היו מגדרים את אירועי הגאווה שוטרים עטויי כפפות גומי לבנות. אמנם, כמדי שנה, נשמעות קריאות סלידה, בעיקר מצד הממסד הדתי, אבל לכולם ברור שמדובר בלא הרבה יותר מאשר רעש רקע, שדי מוסיף פלפל לכל העניין. יש מצעד גאווה, יש קהילה, וזו כבר עובדה מבוססת. כך שהשאלה המרכזית השנה לא היתה האם לצעוד - אלא כיצד ומדוע לצעוד.

התשובה הראשונה שעולה על הדעת היא הצבעוניות, הססגוניות והעינטוזיות של תרבות הדראג. אבל היתה גם תשובה מעציבה מאוד, לה אחראים הפוליטיקאים שנאמו על במת הפתיחה בכיכר רבין (לא שמישהו ממש הקשיב להם). במיוחד ביאסה יעל דיין שהצטרפה לטומי לפיד ואמרה שהומואים הם טובים כי הם משרתים בצבא ומגינים עלינו, שלא כמו החרדים, שכונו לצורך האירוע "כוחות השחור". בהינף יד ניפתה דעתה של דיין את הדוסים והמשתמטים מבין שורות הקהילה (ויש הרבה כאלה) והעמידה אותם כאויב.

ומדוע יש לצעוד לפי טומי לפיד? ובכן, צועדים כי מדובר בקהל יעד שאפשר לתפוס עליו טרמפ, בלי שום קשר לחגיגה. החל משינוי בגאווה לעלה ירוק בגאווה דרך צמחונות בגאווה ועד לנקניקיה בגאווה, כל עוד לטומי יש כמה מנדטים וכסף לאכול טוב הכל טוב ויפה.

אך אלה, כמובן, עניינים של פוליטיקאים ובעלי אינטסים. את שיירת הצועדים עיטרו עוד הרבה אופציות אותנטיות ומגוונות שהצביעו על פלורליזם רב תרבותי משמח ומחובר למציאות: קבוצות חד מיניות מבאר שבע ועד לרמת הגולן, חיילים גאים, ובולט במיוחד - ארגון כביסה שחורה, עם קריאות "דייק לכיבוש" בסגנון "לא רוצה חומת מגן, רק איתך להזדיין" (אגב - רק כארבע מחברות הקבוצה, למרות ההבטחות, הגיעו לאירוע בחזה חשוף). הבחור שצעד לא רחוק מהן והחזיק שלט שאומר "ערפאת מוציא הומוסקסואלים להורג", הדגיש עוד יותר עד כמה המפה מורכבת.

אבל הכי אמיצים היו ילדי הקהילה - זאטוטים שנושאים על כתפיהם מלחמה נוספת, שבחברת הוריהם העליזים רכבו על משאית מעוטרת ג'ירפות וירו ברובי מים צבעוניים על העוברים בסך.

כמובן שהרבגוניות הזו בוטלה עם ההגעה לבמה המרכזית. אירוע הסיום בפארק הירקון נשאר עם האופציה המועדונית/ דנה ברגרית/ לא קלה היא לא קלה דרכינואית, בניצוח קטעי קישור של ג'וני קוניאק ואמו, שמעוררים נוסטלגיה למסיבת הסיום של כיתה ד'. הסאונד היה זוועתי וברגר הפליאה להתפייט כשאמרה תודה לגייז שהופכים את החיים האפורים שלנו ליותר צבעוניים (דנה'לה, התבלבלת, ההופעה זה לא בשביל דגלי הריינבואו בצבעי הקשת - יש אנשים אמיתיים מתחתיו). הקורינאלאליות ביטלו ברגע האחרון, אבל גם אם הן היו מופיעות זה לא ממש היה משנה. הפורמט של כוכבי גלגל"צ והסביבה שבאים להביע הזדהות וכולם נורא רוקדים כבר לא מעניין ואין לו שום דבר לחדש. הדראגיסטים זעזעו ובלטו בנוף בערך כמו שולי מדרכה באדום-לבן. הקערה התהפכה על פיה והמסקנה המתבקשת היא שגברים בטייץ ונעלי עקב הם הסטרייטים של הקהילה.

הקווירים האמיתיים התגודדו בפינה צדדית ומאולתרת מתחת לגשר הירקון. שם פיזזו לצלילי מוזיקה אלקטרונית קבוצה קטנה של אותם כביסה שחורה, אנשי אלנביץ' ושאר ירקות, שבאמת חושבים שלא קלה היא דרכנו, לפעמים גם מכוערת, ושמיעוטים צריכים להזדהות עם מיעוטים. "אלה החריגים", הסבירה השוטרת כשכוח התיגבור בא לסייע לה – למולם בחורה במדי צה"ל, מסכת אב"כ וזין אדום, ועוד מישהי עם ציצי צבוע בכחול.

וגם בתחומם של אלה יש להבחין: עבור רבים מאותם חריגים, הומוסקסואליות פירושה חתרנות ומחתרתיות, אבל יש לזכור שחד מיניות איננה בחירה פוליטית - חלק מההומואים אוהבים להתלבש כמו סטרייטים, חלק מהלסביות אוהבות טופו. יש הרבה סוגים של הומואים ולסביות, וככל שאירועי הגאווה ייתנו ליותר מהם יותר מקום - כך ייטב.