שומר נפשו ירחק

לא אצפה יותר בסרטיו של עמוס גיתאי. עד כאן. הנה הזדמנות נדירה עבורי להתחבר לישראליות העממית שחבויה בי – אי-פירגון גורף לעמוס גיתאי - ואני עט עליה כמו חייל מג"ב אמיץ על מתאבד ערבי חסר צלם אנוש. כי אנחנו הישראלים לא מפרגנים לעמוס גיתאי. כי רק הסבל שלנו מהקולנוע של גיתאי נוכח בעולם. כי אנחנו צודקים וכל העולם טועה. מרגע זה, שהקהילה הבינלאומית אנינת הטעם תמשיך בלעדינו. ניפגש בבית הדין הבינלאומי לפשעים נגד האמנות. תודה, שלום, ואל תופיעו לנו בחלום.

השנאה המוחלטת שאני רוחש לניסיון הסינמסקופי של "קדמה" היא שלמה ואינה ניתנת ליותר מפרשנות אחת: זה הסרט הכי מזוויע שראיתי מזה יובלות. בדיוק כך, חד משמעית ובלי אפשרות לערעורים. קשה להבין איך אנשים שאוהבים קולנוע יכולים להליץ יושר על הסרט הזה, מאחר ו"קדמה" הוא סרט לא קולנועי במובן הכי בסיסי של המונח. כאילו לקחו את המילה "קולנוע" וניכו ממנה בימוי, תסריט, משחק וקורטוב של טעם טוב. נותרנו ביד עם רעיון מופשט. ובעצם, זה גיתאי שרצה לצלם רעיון מופשט, והבעיה שלו אינה בכך שסנדי בר לא יודעת לשחק אבסטרקט. גם לי שטרסברג לא מסוגל היה ללמד את דה נירו לשחק בקולנוע שיותר מכל חושק להיות אמנות פלסטית.

"קדמה" הוא שמה של ספינת מעפילים שמגיעה לחוף ישראל בשנת 48', סמוך מאוד למעמד הכרזת העצמאות. הסיפור הכללי עוקב אחר קבוצה של מעפילים מרגע נחיתתם בלבאנט, דרך התחככותם באוכלוסיות השונות שמיישבות את הארץ, ועד התגייסותם למלחמה. הסרט מניע רצף של אפיזודות-מפגש דרמתיות בסדר הזה: מפגש עם חיילים בריטים שרוצים לגרשם מארץ ישראל, מפגש עם הצברים שרוצים לצרפם לארץ ישראל, מפגש עם הנוף הלא מוכר, מפגש עם הערבים שרוצים לגרשם ולהורגם, מפגש עם המלחמה שבה הם הורגים ומגרשים את הערבים. אין מה לומר, החיים בישראל מלאי סתירות, וטוב שגיתאי חושף את הנקודה החמקמקה הזו בפעם המיליון ושלוש.

"יותר מכל, הסרט מנסה לתאר את המורכבות של הסיטואציה שבתוכה התהוו הנראטיבים הסותרים והמשלימים האלה", אמר לאחרונה גיתאי בראיון לעיתון "הארץ"; ואכן דרך מאוד מעניינת מצא לו גיתאי לתיאור מורכבות – הפשטה. גיתאי החליט לספר את האמא של כל נראטיבי העל ההיסטוריים הקשורים למקום ולזמן ההם. כלומר, להציג משהו שאינו קונקרטי אבל מעוגן פחות או יותר בצירי זמן ומקום קונקרטיים. משהו שהוא גם הפרטי וגם הקולקטיבי בו בזמן. בגלל זה אין דמויות בסרט, אלא חבורת ניצבים חסרי אפיון וחיים. בגלל זה אין דיאלוגים ממשיים בסרט, אלא רדידות של דיבורי סרק או פומפוזיות של ציטוטים מטקסטים ספרותיים. בגלל זה אין התרחשויות עלילתיות בסרט, אלא מעין מודלים של התרחשויות. ב"קדמה" יצר גיתאי מודל של סרט.

אבל יש רגעים שהצופה תוהה בינו לבינו בבילבול נוראי: זה הרי חייב להיות קאמפ (אדם מסיים מונולוג הינצלות מציפורני הנאצים ובו במקום נהרג מפיצוץ, אדם ממיר את שמו הגלותי הישן בשם עברי חדש ובו במקום נהרג מכדור בחזה)! ואולי גיתאי בכלל מסתלבט עלי (סנדי בר סוחבת מכשיר קשר על הגב)? האם קיים איזשהו סיכוי שבעולם שמדובר בעיבוד סטריאוטיפי במיוחד (השרירים של ג'וליאנו מר משחקים תפקיד נטול מילים של מפקד בפלמ"ח) של ההוויה לשם סאטירה על תפישת ההוויה? שווה בדיקה.

ובבדיקה החוזרת עולה שאם זו דרכו של גיתאי לבקר את דרכי הייצוג של התקופה, אזי מצבנו רע עוד יותר משחשבנו. אם לשים בפיו של ערבי שיר של תאופיק זיאד ובפיהם של יהודים מילים של ביאליק וחיים הזז - אם זאת שורת הפאנץ', מהי הבדיחה? מהי ההנחה? ומהי הכפירה? לא ברור. מה שכן ברור הוא ש"קדמה" סובל מבלגן מטורף של סימבוליזם בגרוש וריאליזם לא ריאלי (סצינות הקרב של גיתאי – הבון טון היצירתי שלו ב"כיפור" – הם קשקוש מארץ הקישקושים ב"קדמה"), ושמהיומרנות הלא מכוסה של גיתאי אפשר לחלק בהקפה להרבה קולנוענים ישראלים חסרי קשרים בפסטיבלים בינלאומיים. ושזה באמת סרט רע. הישמרו לנפשותיכם, יהודים. הישמרו לנפשותיכם.